המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

אני יודעת כל מה שאפשר לדעת כשאין יודעים דבר

"מחברות המלחמה", שראו אור אחרי מותה של מרגריט דיראס, הם לא רק מרבץ יקר ערך של חומרי גלם ליצירותיה העתידיות. ברבות השנים הם נהפכו לחלק מן המיתולוגיה הספרותית שלה

  • אמוץ גלעדי
  • פורסם לראשונה: 27.08.2010
  • 07:38
  • עודכן ב: 02.09.2010
  • 10:28

מחברות המלחמה, מאת מרגריט דיראס, תירגמה מצרפתית חגית בת-עדה, הוצאת כתר, 2010, 359 עמודים

"מעולם לא היינו כה חופשיים כפי שהיינו תחת הכיבוש הגרמני", כתב ב-1944 ז'אן-פול סארטר. במשפט פרובוקטיבי זה ביקש הסופר והפילוסוף הצרפתי לטעון שדווקא תחת הכיבוש הנאצי המבזה והרצחני, נהפך כל אקט של התנגדות ושל מחאה, ולו הקטן ביותר, להפגנת חירות.

גם מרגריט דיראס (1914-1996), שהחלה את דרכה כסופרת במלחמת העולם השנייה, רכשה לעצמה חירות ייחודית בעיצומם של אותם ימי דיכוי טוטאלי: החירות שבכתיבה. ניסוייה הספרותיים הראשונים של דיראס מרוכזים בארבע מחברות, שהיא עצמה תייקה בקפידה ואף נתנה להן את שמן. על גב המעטפה שבה נשמרו רשומות המלים "ארבע מחברות המלחמה". סדר מופתי זה מעיד על כך שעזבונה של דיראס אינו ככל העזבונות, ויצירתה אינה ככל היצירות. כפי שמציינים עורכי המהדורה הצרפתית של "מחברות המלחמה", שראתה אור ב-2006, עשור לאחר מות הסופרת, "דבר ממה שכתבה מרגריט דיראס לא נשמט ולא נזנח. דמויות, מקומות ונושאים עוברים מטקסט אחד למשנהו וחוזרים כהד; קטעים של כתב יד שהונחו בצד שבים ומופיעים בכתב היד שאחריו, משולבים במבנה חדש. בקיצור, כל מה שנמצא בעזבון מופיע ביצירה" (עמ' 15).

בניגוד לסופרים הנוטים לאבד או להשמיד כתבי יד, התייחסה דיראס אל כל טיוטה כאל חלק אינטגרלי ממכלול ה-work in progress שלה. מבחינה זו, "מחברות המלחמה", שנכתבו בשנים 1943-1949, תופסות מקום חשוב ביצירתה, כזרע העתיד להניב הסתעפויות ענפות. ואמנם, נמצאים כאן חומרים אוטוביוגרפיים רבים על ילדותה בהודו-סין, שחלקם הופיעו לאחר מכן ברומאן "סכר נגד האוקיינוס השקט" (1950; תירגמה לעברית מרים טבעון, ספריית מעריב, 1988), וכן קטעים המבוססים על חוויותיה ממלחמת העולם השנייה, ובעיקר המתנתה המייסרת לאות חיים מבעלה, רובר אנטלם (1917-1990), שנשלח למחנה ריכוז. על קטעים אלה מושתתת יצירתה "הכאב", שראתה אור ב-1985 (תירגם לעברית אביטל ענבר, ספריית מעריב, 1987).

אך "מחברות המלחמה" לא היו רק מרבץ יקר ערך של חומרי גלם ליצירותיה העתידיות של דיראס, אלא נהפכו, ברבות השנים, לחלק מן המיתולוגיה הספרותית שלה. בפתח הדבר הקצרצר שהוסיפה ל"כאב", התייחסה הסופרת במפורש למחברות המסתוריות שמהן שאבה את היצירה, כעין מטמון ששקע בתהום הנשייה והתגלה כעבור עשרות שנים: "מצאתי את היומן הזה בשתי מחברות בארונותי הכחולים בנופל-לה-שאטו (כפר ממערב לפאריס, שבו היה לדיראס בית נופש). לא זכור לי כלל שכתבתי אותו. אני יודעת שעשיתי זאת, שאני הוא שכתבתי אותו, אני מזהה את כתב ידי ואת הפרטים שאני מספרת (...) אך אינני רואה את עצמי בעת כתיבת היומן הזה. מתי יכולתי לכתוב אותו, באיזו שנה, באילו שעות משעות היום, באיזה בית? אין לי מושג".

פתח הדבר הזה אינו הערה אינפורמטיבית גרידא, אלא הוא סיפור מסגרת של ממש. אכן, דיראס נעזרת כאן בתכסיס ספרותי, שעיקרו התייצבות הסופר בעמדה של מהדיר, המביא לדפוס, כביכול, כתב יד שהתגלגל לידיו בדרך לא דרך. החידוש ב"כאב" ובסיפור המסגרת המופלא שלו, הוא שהסופרת עורכת כאן את כתביה שלה, שנשכחו ממנה לחלוטין, כדבריה. וכך נעטפות "מחברות המלחמה" בהילה מיתית, בבחינת המקור שאבד, נשכח ונמצא מחדש בדרך נס.

אף ש"הכאב" מציג שינויים מבניים מעטים בלבד ביחס לגירסה שבמחברות, הטקסט הזה עבר גלגול משמעותי. הדבר ניכר, בין היתר, בעובדה שהסופרת בחרה בדיעבד לכנותו "יומן". מן האטימולוגיה של סוגה זו משתמעת כתיבה "יומיומית", או לפחות כתיבה הממוקמת בבירור על פני ציר הזמן. ואמנם, יש כאן חלוקה פנימית לפי תאריכים (המודגשת בגירסה המאוחרת יותר מאשר במחברות), אך דיראס גם טורחת לציין בפתח הדבר ל"כאב" שהיצירה לא נכתבה בזמן ההמתנה עצמה, אלא לאחר מעשה. בכך היא מחדדת את אופיו הפרדוקסלי של הטקסט. זו עדות ספונטנית ואותנטית, המכונה בפיה "יומן", אך היא מדגישה שכינוי זה אינו אלא אשליה ובדיה.

טשטוש הגבולות בין בדיון לאוטוביוגרפיה, האופייני כל כך לדיראס, ניכר במתח שבין המסגרת היומנית והליניארית לבין גוש הזמן חסר הצורה, המותך, שממנו עשויה היצירה. זה סיוט מתמשך, מצב של יקיצה כמעט מתמדת ושל התנדנדות בין שפיות לטירוף, בתוך סבך צפוף של חזרות אובססיביות, של דימויים טורדניים, של חישובים מופרכים. אכן, הטקסט הזה מבטא תהליך של התאיינות המחשבה. תודעתה של המספרת נחבטת ללא הרף באי-ידיעה הסוגר עליה מכל עבר, כציפור אחוזת תזזית שנכלאה בחדר ריק. את המצב התודעתי הכאוטי הזה מתמצתת דיראס במשפט הנפלא "אני יודעת כל מה שאפשר לדעת כשאין יודעים דבר" (עמ' 151).

לנגד עיניה של המספרת שועטים גלגלי ההיסטוריה - בעלות הברית דוהרות קדימה, גרמניה הנאצית עולה בלהבות - ואילו הזמן הפנימי שלה כמו עומד מלכת. שכן, ככל שמתקדמות בעלות הברית בשחרור מחנות הריכוז ומעוררות בצרפת גלי אופוריה, הופכת הציפייה מחרידה יותר. הניצולים כבר התחילו לחזור, ורובר עדיין לא שלח כל אות חיים. סיום המלחמה מצטייר בעיניה כחלום בלהות של ממש, שהרי אם לא ישוב בעלה עם בוא השלום, פירושו של דבר שלא ישוב לעולם. האירוע ההיסטורי המיוחל - מפלת גרמניה הנאצית - עומד בסתירה כואבת להתרחשות הפנימית, ובעיני המספרת מתרוקן פתאום רעיון הניצחון מכל תוכן הירואי. לנוכח גל הגוויות שעליו הוא עתיד לקום, השלום הממשמש ובא נראה חסר משמעות, אכזרי ואף אפוקליפטי.

ואמנם, הידיעות על התקדמותן של בעלות הברית מעלות בדעתה של המספרת את התמונה הטורדנית והמסויטת שלא תרפה ממנה עוד. בעיני רוחה היא רואה את רובר "גוסס בתעלה, הפנים מופנים לאדמה, הרגליים מקופלות, הידיים פרושות לצדדים. (...) הצבאות של בעלות הברית, המתקדמים בכל החזיתות, עוברים בדרך על ידו" (עמ' 151). המספרת משליכה את כל ישותה על מושא אהבתה, בלי לדעת אם הוא חי או מת; היא מעלה בדעתה את ייסורי התופת העוברים עליו, וחווה אותם על בשרה; היא מוכנה להקריב שתי אצבעות מידה ובלבד שיקבל שתי פיסות לחם לשיכוך רעבונו. כה עזה ההזדהות שלה עם האהוב הנעדר, עד כי היא חווה מעין התפוררות של ה"אני" ושל תחושת המציאות. הציפייה הופכת לעינוי סיני המכה בה בהתמדה, שנייה אחרי שנייה: "אולי הוא עדיין חי, אולי הוא עומד למות בכל שנייה, משנייה לשנייה כל הסיכויים אובדים ונמצאים שנית (...) אולי חמישה-עשר ימים חלפו מאז שנעצר? אולי חצי שנה? רגע אחד? שנייה אחת? בשנייה שבאה אחריה?" (עמ' 180).

בסופו של דבר, העינוי המתמיד הזה נהפך למין ישות עצמאית ומשתלט על המספרת כליל: שוב אין היא רואה עצמה כאדם סובל, אלא כמושאו של סבל טרנסצנדנטי, אדיר ממדים ועל-אנושי. על כך מעידה היטב התלבטותה באשר לגוף שבו עליה לכתוב את החוויה הזאת: "הייתי צריכה לספר על ההמתנה הזאת בגוף שלישי. איני קיימת עוד לצד ההמתנה הזאת" (עמ' 179-180). ואמנם, בהמשך היא נעה בין גוף ראשון לשלישי, ומספקת הוכחה נוספת לאופן שבו חיפשה, כבר בגירסה מוקדמת זו של "הכאב", את האמצעים ההולמים ביותר לביטוי החוויה הקיצונית המועלית על הכתב. אגב אורחא ממחישה דיראס את יכולתה לתת ביטוי למצבים גבוליים: בין שפיות לטירוף, בין אנושיות לחייתיות, בין חיים למוות.

עם שובו של רובר לפאריס ניצבת המספרת מול גוף שדוף ומעונה שצלם האדם ניטל ממנו כמעט לחלוטין וחייו תלויים על בלימה; גוף רצוץ שלא נותר בו אלא רמץ קלוש של חיוניות. או אז מוסרת לנו המספרת את מה שאינו ניתן למסירה: את האופן שבו הגוף האהוב מתעוות לנגד עיניה בייסורי מוות, את רזונו הבלתי אנושי, את ציפורניו הנושרות, את הפרשותיו המחרידות. כאשר הוא חוזר אט אט לחיים, התיאבון השב אליו מדגיש ביתר שאת את המצב החייתי שאליו נקלע הגוף המורעב. אכילתו הכפייתית אינה אנושית, אלא נובעת מאינסטינקט הישרדות פראי.

מאבק ההישרדות של הגוף הזה מתרחש על קו התפר שבין האנושי לחייתי, ובאותו אזור דמדומים ניצבת אהבתה של המספרת כלפיו: זו אהבה מגוננת, אינסטינקטיבית, הנכונה להקרבה עצמית מוחלטת, כמו גם למעשי האכזריות הנוראים ביותר. חוויית האהבה הקיצונית נוכחת גם בטקסטים אחרים ב"מחברות המלחמה". כך, למשל, מתארת דיראס את יחסה של אמה לילדיה: אהבה שאופיה הסימביוטי והטוטאלי טמן בחובו אלימות לא מעטה, אך גם עדנה והקרבה אין קץ.

בצבעים דומים היא מציירת את תחושותיה שלה כאם. בקטע שבו היא כותבת על בנה הראשון, שמת בלידה, ועל בנה השני, שהאימה ממותו בינקותו אינה מרפה ממנה, היא מתארת את אהבת האם לילדה כחוויה חייתית, אכזרית ותוקפנית - אהבה משולחת רסן שלא תבחל באמצעים כדי לגונן על מושאה, במיוחד לאחר שכבר ידעה את טעמו של אובדן: "אני אומדת את כל האימה הגלומה באפשרות של אהבה כזאת. אומרים שהאימהות הופכת אותנו לטובות לב. שטויות. מאז שיש לי ילד נעשיתי רעה" (עמ' 211).

ב"מחברות המלחמה" נותנת דיראס ביטוי לחוויות קיצוניות וגבוליות נוספות. בפרגמנטים המבוססים על רשמיה מן החופשות שנהגה לבלות באיטליה לאחר המלחמה, עם רובר אנטלם וכמה מחבריהם, היא מדגישה את תחושת השמש הקופחת, המגלמת את כוחו החיוני אך האלים של הטבע. מגען של קרני השמש הלוהטות מעורר בגוף החשוף את תחושת חיותו שלו, ואף מעצים את ההרגשה הזאת עד לגבולה הקיצוני ביותר, שבו נמהלת החיוניות בתחושת סופיותו של הגוף. בהקשר זה מתארת דיראס מעין חוויה מיסטית של התאחדות עם הקוסמוס, וליתר דיוק התמוססות בתוכו. כך גם בקטע העתיד להיטמע ברומאן "המלח מגיברלטר" (1952), שבו חווה המספר מעין התאפסות של כוח הרצון תחת השמש הקופחת, בתיאור המזכיר את קורותיו של מרסו, גיבורו המפורסם של אלבר קאמי ברומאן "הזר".

"מחברות המלחמה" חושפות גם את מיומנותה של דיראס בביטוי הבנאליות של הזוועה, או לחלופין זוועת הבנאליות. כך למשל באחד מקטעי המחברת האחרונה, שהופיע לאחר מכן ב"סכר נגד האוקיינוס השקט", ושבו היא מתארת את חיי תושביו המקומיים של חבל ארץ עני במיוחד בהודו-סין; "המצב הטבעי" שבו חיים האביונים הללו אינו מעורר במספרת הרהורים אידיאליסטיים בנוסח ז'אן-ז'אק רוסו, אלא אימה וזעם לנוכח הברירה הטבעית חסרת הרחמים, החייתית, העושה בהם שמות. המחלות והשיטפונות קוטלים את ילדי המקומיים בהמוניהם: מותם הפך לאירוע כה בנאלי, עד כי שוב אין עורכים להם הלוויות. הסבל חסר הפשר, האלמוני, הסתום - אותו יסוד מרכזי ביצירתה של דיראס - נוכח איפוא במלוא עוצמתו כבר ב"מחברות המלחמה".

בטקסט הארס-פואטי "לכתוב", אחת מיצירותיה האחרונות של דיראס (1993; תירגמה לעברית נורית פלד אלחנן, הוצאת כרמל, 2004), מדגישה הסופרת את אפשרות כתיבתו של אפוס הסבל הקיומי דרך התבוננות באירוע שלכאורה אין זניח ממנו: גסיסתו של זבוב. היא נזכרת במחזה הזה, שנגלה לעיניה עשרים שנה קודם לכן, והופכת אותו אט אט להתגלות קוסמית של ייסורים - אותם ייסורים בנאליים ומסתוריים, המתחדשים מדי שנייה בארבע קצות תבל, במחזוריות נצחית ואינסופית; אותה אימה חייתית, שעינה הפקוחה של הסופרת מוסיפה לה ממד של זוועה: ידיעת אפסותם של חיי הזבוב ושל מותו. וכך היא כותבת על גוויעת החרק: "זה לא נורא, אבל זה אירוע כשלעצמו, טוטאלי ובעל משמעות עצומה; בעל משמעות בלתי נגישה והיקף חסר גבולות".

הסיפור על מות הזבוב מגלם נקודת שיא ביצירתה של דיראס, שבה הכתיבה מתאפסת, הופכת להתבוננות מיסטית בחידלון. זו גם נקודת סיום סמלית של האפוס אדיר הממדים והמיקרוסקופי, ההירואי והאבסורדי, של דיראס; נקודת סיום המשיקה לנקודת ההתחלה, כלומר לארבע "מחברות המלחמה".



מרגריט דיראס. כעין מטמון ששקע בתהום הנשייה

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת