נדמה ששום משורר ישראלי, פרט למואיז בן הראש, לא היה יכול לכתוב את השורות הבאות: "בוסת הבאה אני מתגרש/ אני לא מבין למה אשה צריכה לשגע את כל/ המשפחה פעם בחודש". אפשר, כמובן, לומר כמה דברים על מפת היחסים שמשרטט כאן המשורר, ועל מיקומו בה, אבל אולי תהיה בכך החמצה של העיקר. מה שעולה משורות אלה במלוא החריפות הוא השימוש שבן הראש עושה בשם המפורש. איזו עוד מלה הודרה מן העברית המדוברת והכתובה כמו וסת, אפילו לא המלה מוות, ובן הראש מציב אותה בראש שירו בלי לחשוב פעמיים. זה כוחו וזה המאפיין המסעיר והמעורר מחלוקת של שירתו.

בן הראש משתמש במלים מפורשות ואינו מצעף דבר. "לא הולך לשום מקום", אסופת שיריו החדשה, כוללת שירים משמונת קובצי השירה שפירסם עד כה ומרכיבה לראשונה דיוקן כולל שלו כמשורר (בן הראש כותב גם פרוזה). זהו דיוקן כולל, משמע חתך רוחב המצביע על הדיבור הישיר, המתריס, החשוף באופן חסר רחמים, כמאפיין העיקרי של שירתו, מאפיין הקודם לתיוגו כמשורר מזרחי או חברתי ומתעלה עליו. נכון, בן הראש עצמו תרם לא מעט לתיוגו ככזה, אבל עמדתו כנביא זעם המצליף בחברה הישראלית אינה רק לגיטימית, היא גם משכנעת לא אחת, בעיקר כאשר הוא מתאר את האפליה ומשבר הזהות שלו ושל הוריו בבואם ממרוקו לישראל; "קינת המהגר" החזקה שלו, למשל, המובאת בחלקה בקובץ, מרגשת ומרתיעה ומאירה עיניים עד מאוד.

עמדה זו משכנעת פחות כשבן הראש מתעקש לקשור בין הצלחתו הספרותית המוגבלת ובין מוצאו, אבל לרוב היא רב ממדית הרבה יותר מכפי שנדמה במבט ראשון ונגזרת מתפישת השירה הכוללת שלו. תפישה זו, כך נדמה, שואבת את מרב ההשראה משירת הביט האמריקאית ומשירת היחיד של צ'רלס בוקובסקי. יש בה לא מעט פיוט מעודן, אבל לפני כן יש בה דיבור ישיר, חצוף, שאינו בוחל מחיטוט באפילת הנשמה (בלי ליפייף אותה כדרך משוררים רבים) ואינו חוסך מן הקוראים דבר. באותו משלב כמעט, באותה רמת מודעות וכנות, בן הראש כותב, אכן, "שיהיה לכם ברור אשכנזים יקרים/ אני מאוד כועס עליכם", אבל גם, בפנייה לאשתו החולה, כנראה, "הייתי מביט/ אל שד? הכרות/ ואומר לך לא/ הגוף יפה כי/ אם הנשמה, לא/ השד/ כי אם האהבה// אך היתה בי בחילה נוראה" (ושיר זה נפתר בתמונה נפלאה של קרבה: "וכך/ בכבדות/ הלכנו שוב לעשות/ אהבה, כמו פעם"). באותה רמה כמעט הוא יכול להתמרמר על מעמדו הספרותי ("לאף אחד לא אכפת/ אם לא תכתוב עוד שורה אחת בחייך/ לאף אחד בטח לא לספרות העברית") ולדווח על התגלות כמו מיסטית בטבע ("ברגע של אינטימיות מפתיעה/ של שמש סתווית נפלאה/ אני אומר לך שעולמך מפלא/ ונעים לחיות בו/ ונעים להללך בו").

השפה הדיבורית של בן הראש מסתירה לעתים את מורכבות הקשר שהוא מנסח בין האישי לפוליטי ובין הגוף לרוח. לעתים זה קשר קיומי מופשט ("ימים שלמים היה בודק את ציציותיו/ בודק ושואל את עצמו לשם מה הוא בודק... את לידתו ואת מותו/ את חייו המתגלגלים...עד מתי יתגלגל האדם/ והרי אינו כדור// אבל יש מי שבועט בו"), ולעתים הוא ישיר וביקורתי יותר ("לקחתם לנו את השמש/ ואחר כך לקחתם לנו/ את המלה שמש/ ואז שאלתם מה אתם מעדיפים/ פלואורסצנט או הלוגן// ואנחנו דיברנו על אור אחר").

מכל מקום, ברור שגם כשהוא בא להתרפק על זיכרונות הילדות שלו, או על אהבתו למוסיקה ולספרות, בן הראש אינו מבקש לוותר לרגע, אינו מוכן להשכיח לרגע את יחסי הכוחות בין המדכאים למדוכאים, בין החזקים לחלשים. חשוב לו להזכיר זאת, אולי כדי שלא יישכחו הדברים בצל רגישותו האוניברסלית יותר, בצל טענתו של התינוק הנזרק מרחם אמו אל העולם ונתון לחסדי כוחות גדולים ממנו. "באתי משם, תנועות היסטוריות גדולות ממני/ ממשפחתי ומאלפי שנות עברי/ חברו יחד כדי שאבוא משם לכאן... הייתי עלה נידף ברוח ההיסטוריה/ ולא, אינני מתלונן, כזה הוא האדם"; "ישנה מוסיקה שהעובר שומר/ ברחם אמו/ מוסיקת הידיעה// שהעולם לא ירפא אלא ייקח/ שהחיים לא יתקנו אלא ישחקו ... אני מחפש את המוסיקה הזאת/ בכל שיר שאני שומע/ שאני כותב".

מה מרגש בשירתו של בן הראש? לא רק שיריו המעודנים יותר, ובהם הוא מקונן על מות אחיו, או מחפש לו נחמה בזיכרונות ובאהבה ובידידות, שירים המצויים בקובץ בשפע, אף שאינם העיקר בו. מרגשים גם השצף קצף שבכתיבתו, זרע הפורענות שבה, בקשת הצדק שבה. וגם ההתמודדות הישירה עם חולשות אנוש, חולשותיו שלו, ועם כישלונה הידוע מראש של השירה המבקשת לגבור עליהן, לגבור על הכל. וגם רוחב המבט ההיסטורי שלו ולשונו המורכבת והיום-יומית כאחד ועמידתו העיקשת כנגד ההתחנחנות. וגם דיוקנו של האדם המצוי במשבר תמידי, של האדם תמיד. "לא הולך לשום מקום", גם אם אינו מושלם, הוא מספרי השירה החשובים ביותר שראו אור השנה.

"לא הולך לשום מקום". מואיז בן הראש. הוצאת רסיס נהרה, 106 עמ', 59 שקלים