גנבת השואה שלי: רשימות של צעיר ישראלי

נעם חיות. סדרת תעודה, הוצאת עם עובד, 224 עמ', 84 שקלים

נעם חיות הוא בחור צעיר, אשכנזי, מושבניק מעמק יזרעאל, "מלח הארץ" מובהק. אחד כזה שמנגן בטקסי זיכרון, שנוסע למצעד החיים באושוויץ, התגייס ליחידה קרבית, מתנדב לקצונה וחורש ברגליו את "שביל ישראל". לצבא הוא מתגייס כשכולו מתפוצץ מאחריות ומתחושת צדקת הדרך, עד כדי כך שהוא גם נשלח מטעם דובר צה"ל אל קהילות יהודיות בחו"ל, כדי לספר שם עלילות גבורה ולהצדיק את פעולות הצבא. רק שנים אחרי השחרור, בתהליך אטי וכאוב של התפוררות האמונות הישנות ותחושת השייכות הבוטחת, הוא מתחיל להכיר בחלקו שלו ב"מערכת שלמה של זדון ורשע מאורגנים", בעת שירותו כמפקד מחלקה בשטחים, וכקצין לוחם ב"חומת מגן". את "גנבת השואה שלי" כתב בשטף ובכישרון בעת טיול תרמילאים בהודו.

זה אינו הטקסט הראשון שנכתב במהלך טיול בהודו ועוסק בחוויות השירות בשטחים; קדם לו "תסמונת המחסום" של לירן רון פורר (גוונים, 2003), לוחם ב"שמשון", שתיאר את ההתבהמות שלו ושל חבריו בעת שירותם במחסום בעזה. עולה השאלה מה יש בה, בהודו דווקא, שהופך אותה לתחנת חובה במסעם של משוחררים המבקשים להתנקות מהחוויה הצבאית. "סמים" אינם תשובה מספקת בהקשר הזה - אולי זה האופן שבו הודו, בניגוד לישראל ולמדיניות ההפרדה שלה, מאפשרת לזוהמה לזרום כחלק בלתי נפרד ממחזור הדם והחיים שבה, וכך מתירה לכל אחד לפרוק בה את תסכוליו וזוהמתו שלו, ולהשלות את עצמו שהוא חוזר ארצה "נקי" ו"מטוהר", ובעיקר מוכן ומזומן לשירות מילואים.

אבל יש הבדל בסיסי בין שני הספרים. רון פורר כתב פואמה וידויית וולגרית ומיוסרת, נטולת מוסר השכל, ואילו הטקסט של נעם חיות שקול, ביקורתי, מודע לעצמו וכתוב מצוין. על אף כותרת המשנה המצטנעת - "רשימות של צעיר ישראלי" - נעם חיות לא כתב רשימות, הוא כתב אוטוביוגרפיה, על כל המרכיבים של הז'אנר, ובעיקר היכולת להטעין את סיפור החיים האישי במשמעות כללית וייצוגית, שמבקשת לגעת בחיי כולנו. האוטוביוגרפיה שלו היא גם סיפור מסע, רומן חניכה, ומחזה מוסר, בעת ובעונה אחת.

חיות מפליא לתאר את התחנכותו דרך שורה של ריטואלים ישראליים שנועדו, וגם הצליחו, להפוך אותו לחייל טוב בשירות האומה - הטקסים בימי הזיכרון, סיפורי מורשת הקרב, הפעולות בתנועה, עם המטען האירוטי המובלע במיליטריזם כמו הבטחה סמויה, וכמובן, המשלחת לאושוויץ ("בפולין הייתי גאה ומאושר", הוא מעיר באירוניה) ותעמולת "לקחי השואה".

בדיעבד, נקודת ההיפוך שחיות מסמן היא מפגש עם מבטה של ילדה פלסטינית קטנה בכפר בשטחים, שאליו נכנס בעת פעילות צבאית שגרתית (תליית מודעות על הפקעת אדמות): "הילדה לא החזירה לי חיוך כמו שהורגלתי מאז שסיגלתי לי את החיוך ההוא של המדריך מהתנועה. לא, היא קפאה במקומה, החווירה מאוד ונראתה אחוזת אימה. היא לא צרחה ולא רצה, רק עמדה לפני בפרצוף מבועת ונעצה בי את עיניה השחורות". כל מי שקורא את השורות הללו אמור לראות בעיני רוחו את תמונת הילד היהודי מגטו ורשה, אולי הדימוי הקאנוני ביותר של שואת העם היהודי. מול שני הילדים הללו, הילד היהודי משנות ה-40 באירופה והילדה הפלסטינית משנות ה-2000, מתנוססת על כריכת הספר תמונתו של המחבר עצמו כילד קטן, מחופש לחייל בפורים, במדים, עם כומתה, רובה, נעליים צבאיות ודרגות אמיתיות.

על פי חיות במעבר הזה, מן הילד היהודי המפוחד באירופה אל הילד הציוני המיליטריסטי בישראל, וממנו אל הילדה הפלסטינית המבועתת, טמון כל הסיפור כולו. כי הילדה הזאת "לקחה ממני את האמונה כי יש בעולם רוע מוחלט ואת האמונה שאני נוקם בו ונלחם נגדו. בשביל הילדה הזאת אני הוא הרוע המוחלט". התובנה הזאת, בעיני חיות, היא שהחלה להניע את גלגלי השינוי התודעתי שהתחולל בו.

בעיני, דווקא התובנה הזאת שחיות מכנה אותה "הארה" (לא פחות, אולי בהשפעת ז'רגון הטיולים בהודו), שהספר כולו בנוי עליה, פשטנית מדי. יש משהו בעייתי ומוגבל בהתייחסות לסיפור הפלסטיני דרך הפריזמה של השואה "שלנו", כאילו אפשר להבין את אסונם של הפלסטינים רק אם מנכסים אותו אל מערכת הדימויים הלאומית. האם אין דרך לחשוב על סבלו של העם הזה מבלי להכפיף אותו לסבל ההיסטורי של העם היהודי?

אך מן הספר הזה עולה מסר חזק בהרבה, ואותו חשוב לנצור: ההבנה שההתבגרות וההתפכחות מתחוללות רק בזכות מגע ומשא עם בני אדם בשר ודם מן העם האחר, ומתוך היוודעות לסיפורם שלהם ולנקודת מבטם. באופן אירוני, דווקא מעשה "ציוני" כל כך כמסע רגלי ב"שביל ישראל" הוא שחושף את המחבר לתוואי הארכיאולוגי של חורבות העם שנכבש, ולגישושי דיאלוג עם בניו של העם הזה, שנדחקו לשוליים.

חלקו האחרון של הספר מוקדש לשלב האחרון בטרנספורמציה המוסרית של המחבר - השתתפותו בהקמת ארגון "שוברים שתיקה", הארגון שפרץ לתודעה בימי האינתיפאדה השנייה, בעקבות תערוכת עדויות של חיילים על מעשים נפשעים שבוצעו בשירות בחברון. הארגון (שהחודש היה מועמד לפרס סחרוב לזכויות אדם שמעניק האיחוד האירופי), אוסף ומפרסם גם כיום עדויות על הפעילות הצבאית בשטחים הכבושים, במטרה "להביא את החברה הישראלית להכיר במציאות שהיא יצרה" (מתוך אתר הארגון).

תיאורי הפעילות והעדויות שמביא חיות מרתקים ומצמררים. לא רק בגלל הזעזוע מן ההשחתה המוסרית הנדרשת מן החיילים ומזילות חייהם של הפלסטינים, אלא גם בגלל המפגש המדכא עם ההכחשה העמוקה של החברה הישראלית את האלימות שהיא מייצרת, תוך כדי שמוסיפים לטפח את דימוי "הצבא המוסרי ביותר בעולם", בניסוחו של חיות. כך, למשל, לאחר תיאור של שישה מקרי הרג של חפים מפשע ("רצח" יהיה, מן הסתם, מונח מדויק יותר), כותב חיות: "בניגוד לרעש ולמהומה שעוררנו בארץ כשחשפנו את פרשת הביזות, השחתות הרכוש וההשפלות חודשים קודם לכן, לסיפורים האלה, הקשים הרבה יותר, כמעט לא נמצא מגיב".

על הבחור שהעיד לפניו על מעשי ההרג אומר חיות: "אנשים כמוהו, החשים שהם שותפים לפשעים, משלמים מחיר נפשי כבד אם הם לא שוברים את השתיקה ולו כדי שלא ישאו בעול הזה לבדם". כאן עולה תחושה לא נוחה, שמא אותה ילדה פלסטינית, והמפגש עם נקודת מבטה, נותרו מאחור, ומה שעומד על הפרק הוא יצירתו של מרחב מנחם לווידוי ולהכאה על חטא, בנוסח נוצרי משהו (כמה מן החיילים הללו שבים אחרי הווידויים לבצע את אותן הפעולות בשירות המילואים שלהם? קרוב לוודאי שרובם). גם על עצמו מעיד חיות כי "המלחמה הקטנה של ?שוברים שתיקה' על דעת הקהל היא בשבילי גם מעין כפרת עוונות". אין ספק שהארגון הזה עושה עבודה חשובה וחיונית, לא רק בחשיפת הפשעים שהחברה הישראלית שולחת את חייליה לבצע בשמה, אלא גם בהפניית הזרקור אל הנזק הנפשי הנגרם לאותם חיילים. ועם זאת, חשוב לזכור שאין די בכך: כל עוד הדיאלוג ממשיך להתנהל אך ורק בין ישראלים לבין עצמם, יש סכנה שהביקורת תהפוך לעלה תאנה נוסף, עוד סיבה להתהדר ולהתפלש בנאורות ובדמוקרטיות שלנו.

חיות עצמו מסתובב מסביב למלכודת הזאת. מצד אחד, הוא ממען את הספר כולו אל הילדה הפלסטינית מן הכפר, אולי בחיפוש אחר דיאלוג. מצד שני, נראה שהוא עצמו שוב אינו מאמין באפשרותו של דיאלוג כזה. "אל תגיבי", הוא כותב לה בסוף הספר. "בצער רב אני מנוע מלענות לך, אני עסוק בריפוי נפשי". אבל האם אפשר להסתפק בריפוי נפשי? והאם ייתכן בכלל ריפוי נפשי ללא דיאלוג עם העם האחר, עם אותה ילדה?

כאן קשה להימנע משאלה צורבת: מי יקרא את הספר הזה? קרוב לוודאי שיישאר גם הוא, כמו קודמיו בז'אנר, במשבצת של משכנעי המשוכנעים. מיותר להמליץ להורים ולחברים לקנות אותו כמתנת גיוס - הם לא יקנו אותו, וממילא, אם יש משהו שהספר מוכיח הרי זה שהשינוי, אם הוא מתרחש, כרוך בפתיחות לכאב, בניסיון, במסע אישי, ולא בהאזנה לסיפורי מוסר.

כל השאלה היא כמה עוד פלסטינים וישראלים ייאלצו לשלם בשלמות גופם, נפשם וחייהם, עד שמספיק תודעות ייצרבו בתובנות הללו. וכדי שלא ייוותר בינתיים חסר שימוש והשפעה, כדאי שהספר יתורגם לערבית, ומהר. מי יודע, אולי תקרא אותו הילדה הפלסטינית הקטנה, שגדלה בינתיים. ואולי רק אז תוכל סופסוף להשיב חיוך לקצין שהבעית את ילדותה.

חייל ואזרחית פלסטינית במחסום אל חאדר. האם ריפוי הנפש אפשרי?