נשיקה של טבחית

מיכל שטיינר. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 189 עמ', 89 שקלים

הספר "נשיקה של טבחית" נקרא כמעט בלי להרגיש. כמו לשבת עם חברה לכוס קפה, או לדפדף במגזין אופנה בתור לרופא שיניים. זהו ספר שהקריאה בו נעימה (או כמו שגיבורת הספר היתה אומרת, זורמת) והיא עוברת על הקוראות בזמן שהן מחכות למשהו, נגיד שהילדים יגיעו מבית הספר, או שמכונת הכביסה תסיים את פעולתה והכבסים יעברו אל המייבש. ההנחה שהקהל שאליו מכוון הספר מורכב מנשים בלבד נראית אולי מוטעית ומכעיסה, אבל קשה מאוד להימנע ממנה. "נשיקה של טבחית" הוא ספר שמנסה בכל כוחו להיות "ספר נשים", אולי הגרסה הישראלית לרב המכר האמריקאי "לאכול, להתפלל, לאהוב" (כנרת, זמורה-ביתן, 2008), וזוהי נקודת החולשה העיקרית שלו.

הדבר הבולט ביותר בספר הוא סגנון רשימת המכולת שהוא מאמץ, שחוזר בו כל כמה עמודים. הכתיבה הרצופה נקטעת, ואת מקומן של הפסקאות תופסת רשימה עם סעיפים ממוספרים, שתפקידה כנראה לעשות סדר בבלגן ולספר את הדברים בדרך שגרתית פחות וחמודה יותר. כך הספר נפתח, ברשימה של 17 סעיפים, שעיקריה מופיעים גם על גב הספר. הרשימה מכילה כמה עובדות על הגיבורה, כנראה במטרה להפוך את המפגש של הקוראים אתה לאנקדוטלי ולא מחייב. כמו בדינמיקה קבוצתית. כמו בסבב שמות בין זרים שבו הם מתבקשים להציג את עצמם בצורה נוחה לעיכול. "נשיקה של טבחית" אכן נהפך לספר נוח ונעים, ואת האסטרטגיות הנוספות להפיכתו לכזה אפשר למנות בקלות יחסית:

1. אוכל. אין נושא שמדבר אל נשים יותר מאשר אוכל. העיסוק באוכל מקפל בתוכו חושניות ואנושיות, וכן את הצורך להכיל ולהאכיל, לחשוף יצירתיות ולהתגנב אל לבם של הסובבים דרך הצלחת שלהם. בהתאמה, כל פרק נקרא בשם של מאכל כלשהו. בהתאמה, גיבורת הספר היא אווה (או אווי, או חוה, או חווה'לה, תלוי את מי שואלים), בחורה בשנות ה-30 המוקדמות לחייה, שחולמת לנהל את המסעדה של אביה. התנגדותו העיקשת של האב מביאה את אווה לנהל מסעדה על החוף בגואה, ואותנו - אל סעיף מספר 2:

2. הודו. אמרנו חושניות - אמרנו הודו. אמרנו בחורה צעירה ואבודה - אמרנו הודו. אין כמו החוף הפראי, החופשי והקסום של גואה כדי לשכך את קשיי היומיום. הנה שתי עובדות על הנקודה ההודית בחייה של אווה, אשר מופיעות הן ברשימת הפתיחה והן בזו שעל הכריכה האחורית: "בכיס הצדדי בתרמיל שלה יש שקיק בד רקום עם פתיל זהב, שבתוכו הדרכון וכרטיס טיסה פתוח להודו. היא צריכה לדעת שזה שם תמיד"; "בשנה וחצי שלה בגואה היא הזדיינה עם לפחות תשעה בחורים שהיא מצליחה לזכור. היו כנראה יותר". וחוץ מזה, אם זה לא משכנע מספיק, אז "בהודו היא גילתה בפעם הראשונה בחיים שלה שהיא באמת יודעת לעוף".

3. זיונים. אי אפשר לכתוב ספר חושני ולא להתייחס לסקס, עדיף במלה פרובוקטיבית כמו "זיונים". אווה היא דווקא בחורה ביישנית, אבל הצורך שלה בקרבה גורם לה להתעלות על הביישנות הטבעית שלה, בדרך כלל בעזרת כמות מכובדת של אלכוהול. הצורך של אווה במגע גופני הוא טבעי ומובן, אבל יש בו משהו מעבר למגע: אווה מגלה שסקס הוא הדרך היחידה שלה להגיע לבכי טוב ומשחרר, בלי שהיא אפילו מבינה את הסיבה לבכי הזה. הסקס, אם כן, תופס מקום מורכב בחייה המורכבים לא פחות של אווה, אשר מתגלה עם הקריאה כבחורה מורכבת מאין כמוה. היא ביישנית מצד אחד, אבל פרועה מצד שני (יש לה 15 קעקועים). היא שוכבת עם המון גברים, אבל צמאה לאהבה. היא בטוחה בעצמה כטבחית מוכשרת, אבל מתקשה לעמוד מול אביה. מזל שהדואליות הזאת בדמותה של אווה מוצאת את פורקנה בדימויים מעולם הטבע והאוכל.

4. דימויים מעולם הטבע והאוכל. על הרגע שבו אווה מבינה שאהבת חייה, עידו, הוא לא הבחור בשבילה: "יש עוגות שוקולד ויש עוגות שרק יש להן ציפוי שוקולד, היא הצטערה להבין בסופו של דבר, שהציפוי דק מאוד ומתחת אין כלום בשבילה"; על הקושי להבין את כוונותיו של הבחור שהיא אוהבת: "כמו בים, היא ידעה, גם בשיחה שלהם יש זרמים תחתיים. עד כמה הם חמים או קרים, נעימים או מסוכנים, לא ידעה".

5. רשימות. כפי שציינתי בהתחלה, הרשימות תופסות חלק גדול מהספר, ולכן אי אפשר להשמיט את מקומן גם מהרשימה הזאת. הרשימה תופיע בממוצע אחת לחמישה עמודים, ותכיל כל דבר בין עובדות אובייקטיביות (הקעקועים שעל גופה של אווה, העובדים במסעדה) לבין אנקדוטות זעירות ששופכות אור חמים על הסיפור (תגובות נלהבות של לקוחות לאוכל של אווה, הדברים שאליהם היא מתגעגעת אצל עידו).

6. חזרות. אחת הדרכים הבולטות בספר להשרות אווירה נוגה היא לחזור על אותה מלה כמה פעמים. החזרה מעניקה נפח לדימוי (ראו סעיף 4) ומכניסה את הסיפור להקשר מדיטטיבי, המזוהה מאוד עם הודו (ראו סעיף 2). דוגמאות לא חסרות: "מפחד. מפחד שמא היא איבדה אותו לנצח, לא למשהו או למישהו דווקא, אלא רק לעצמה, שלקחה אותו כמובן מאליו כל כך הרבה זמן, עד שכשהיא הבינה את המשמעות שלו בחיים שלה היה כבר מאוחר מדי. מאוחר מדי"; "עד שהיא בעצמה, במתנה, נתנה לו את הכרטיס, שילחה אותו, בלי שידעה, אל החופש, היחסי. חופש, כי הוא נסע ולמד וגדל עוד; יחסי, כי הגעגועים נמשכו, הגעגועים נמשכו, נמשכו"; "בוא ניסע, הוא יגיד. לאן? רחוק, הוא יגיד. רחוק".

מיכל שטיינר בוראת בספרה עולם רך ומתעגל, שבו המעט שקורה, קורה לדמויות שהן חצאי דמויות, כאלה שהמחשבות שלהן דומות יותר למנטרות והקשיים שלהן נדיפים. אווה חוצה את העולם עד להודו הרחוקה כדי להתרחק מהקושי הכרוך בהתמודדות עם אביה וגם בכדי למצוא אהבה. מה שהיא מגלה זה שממש כמו בשיר "אמסטרדם" של נוער שוליים, לא יעזור להגיע עד להודו בחיפוש אחר השקט, שהרי "בביתך מתחבא הוא". היא מגלה שלפעמים מה שאת צריכה מסתתר לך מתחת לאף, וגם שאסור לשכוח לנשום. דברים כאלה הודו מלמדת אנשים.

בדומה לדמות הנערה שמופיעה על הכריכה, שעיני השקד שלה פעורות ובשערה שזורים עלים וענפים עדינים, גם גיבורת הסיפור כמו נלקחה מתוך בנק דימויים ענק. אלא שלא בטוח שמישהו נמצא מתחת לדימויים ולקישוטים, ומרוב נשיקות לא רואים את הטבחית.

מתוך לאכול, להתפלל, לאהוב. השראה או אולי בעצם קארמה