לוח חלק

נתן שחם. הוצאת זמורה-ביתן, 365 עמ', 94 שקלים

"לוח חלק" הוא רומן בעל איכויות מונומנטליות, אנדרטה ספרותית עצובה ומרשימה לניסוי הגדול ב"הנדסת אנוש" שנערך בישראל - הקיבוץ. גסיסתו של הקיבוץ צועקת בתוך ההוויה הישראלית ומשתברת אל תוך יצירות אמנות רבות. נתן שחם הצליח למצוא את הטון הנכון לספר בו את סיפור חייו ומותו של הקיבוץ: לא ביקורתיות מרירה-חמוצה מזה ולא נוסטלגיה רכה מזה, אלא מבט ספרותי מפוכח מאוד, היוצר פרוזה ריאליסטית המעניקה אשליה של קריעת פיסת חיים ממשית מן המציאות עצמה.

במרכז הסיפור עומדת דמותו של חנן הררי, אמן מבוגר בקיבוץ של ימינו, "גבעת אבירם" הבדיוני. חייו של חנן נפרשים למלוא אורכם, העבר וההווה בלולים זה בזה עד כי נוצרת דמות שדומה כי אנו מכירים לפני ולפנים. במיומנות מעמיד שחם את גלריית האנשים הסובבים את חנן: אשתו בהירה, חברתה הקרובה מירקה וחבריו שלו, ארנסט האינטלקטואל-האידיאולוג וגודמן, אשר כשמו כן הוא: אדם טוב ומיטיב, מיליונר שלא התגורר בקיבוץ, אשר ניסה (בלא הצלחה) לפתח את הקריירה האמנותית של חנן בחוץ לארץ, ובסופו של דבר העניק לחנן ולבהירה חופשה ארוכה ובלתי נשכחת בניו יורק התוססת של שנות ה-70.

הרומן נפתח בתאונת דרכים סמלית: חנן, בהירה וחבר קיבוץ נוסף נוסעים לבקר את ארנסט, המאושפז בחיפה. בהירה נפצעת בתאונה, ומכאן ואילך מתחיל תהליך גסיסתה הכואב, הידרדרות המתוארת לפרטי-פרטיה הריאליסטיים ומכמירי הלב. הספר נחתם עם מותה של בהירה (ארנסט מת עוד קודם לכן וגודמן מת מזה שנים רבות), ודמותו של חנן ניצבת בבדידותה, בזקנתה, מוקפת ים של קיבוץ מופרט ואידיאולוגיה המושלכת הצדה ככלי אין חפץ בו.

הבחירה בדמותו של צייר כסמל לקיבוץ טבולה אירוניה: הנה דווקא מי שנחשבו חריגים, ומי שחיו כמעט מחוץ למסלול הערכים המרכזי, שקידש את העבודה היצרנית בשדה, נהפכים דוגמה חיה לנוסחת "החריג המייצג" שטבע אריסטו. דמותו של חנן מאפשרת לשחם לגעת באמנות בכללה כמשען לחיים רוחניים. כך, למשל, נשמעת שיחה בין חנן הצעיר, שרק הגיע לקיבוץ וכבר חושב לעזוב, לבין אלברט הוותיק, שמנסה לשכנע אותו להישאר, ומצליח: "כשבאת הנה חשבת: כולם כאן אנשים עם אידיאלים שקוראים ספרים ואוהבים מוסיקה. מהר מאוד גילית: יש כאן אנשים שהם כבר כל כך עייפים מהחיים האלה, שהם כבר לא קוראים ספרים ולא שומעים מוזיקה.

- ההפסד כולו שלהם.

- לא רק שלהם, של כולנו. אנשים כאלה הורסים את הקיבוץ מבפנים. הילדים שלהם יהיו איכרים בלי אידיאלים, שאותם אמנות בכלל לא מעניינת. ואז גם הרעיון נופל יחד עם האמנות. אתה מבין לאן אני הולך?"

בנוסף, לאורך כל הספר משובצים דיונים בסגנון אמנותו של חנן הררי, שבחר לנוע מן הפיגורטיבי אל המופשט. והנה מתגלה, על פי שחם, כי האמנות המופשטת, שכבר בתחילת המאה הקודמת התקשתה לשמר את הממד המהפכני ופורץ הדרך שהיה נטוע בה בתחילתה, מתקשה למצוא מסילות אל לבותיהם של חברי הקיבוץ, התובעים במפגיע מחנן הררי לצייר את חייהם-שלהם, בקווים נכונים וצחים. ברובד הפשט נדמים דיונים אלו קרתניים ואנכרוניסטיים משהו, אולם ברובד הסמלי מוענקת בכך לספר שכבה מטאפורית יפהפייה. הדיון בציור המופשט שולח חוטים אל הקיבוץ עצמו כרעיון מופשט שלא יכול להתממש, והתשוקה לחזרה אל הפיגורטיבי היא התשוקה לנסות ולהוריד רעיונות נעלים אל החומריות הדחוסה של העולם. כך נדמה הקיבוץ מחד כיצירת אמנות ומאידך כתמונה מתה, כחפץ מוזיאלי המופקע מן ההווה ושייך זה מכבר להיסטוריה. "הקיבוץ האמיתי" נשמר רק בייצוגיו האמנותיים, ואילו זה העכשווי נהפך ל"תמונה יפה", נטולת ערכים מלבד ערכים אסתטיים - "יישוב יפה".

גם כותרת הספר מתייחסת בו זמנית אל עולמות הציור והאידיאולוגיה, ואל התפישה הרואה באדם "לוח חלק" שאפשר לעצב וללוש אותו, חומר ביד היוצר ממש. הקיבוץ ניסה להתמודד, בקרב ענקים, מול שאלת השאלות של ההוויה האנושית: כיצד מתרחשים תהליכי עידון רוחני, כיצד לחנך לאצילות נפש. אין ספק שהרעיון העומד בבסיסו של הקיבוץ הוא נאצל ובעל כוח משיכה גדול, אך כשפורטים אותו לפרוטות הקיום היומיומי מתקיים הפער המכאיב שבין רעיון למימושו. גורלו של הקיבוץ, מתברר, לא התגלה כשונה מגורלה של הדת. למרות שהשניים מציעים דבר מושך במיוחד, "עסקת החבילה" המקופלת בהם נדחית כלא רלוונטית עוד, ואת המתכונת האידיאלית נותר לנו עוד לחפש.

אך ההצלה ליושרו האמנותי של חנן אינה נמצאת גם בשוק החופשי: "אף על פי שמאז ההפרטה היתה מכירת עבודותיו חיונית לקיום הענף שלו, לא היה בידו לייצר עבודות מכירות, כאותם ציורים רגשניים של נופי מולדת שהגלריה היפואית התלהבה מהם והוא סלד מהם".

שיניו החדות של הקפיטליזם הדורסני ננעצות עמוק בבשרו הרך של חנן: "בלב נצבט נזכר בתואר ?מפעל לייצור תמונות' שהעניק גודמן ל"שותפות" שלהם. אילו היה גודמן חי, היה הוא נמנה על עשירי הקיבוץ, שלאחרונה החלו חלושי הדעת שבו לסווג את החברים על פי גובה המשכורת שפסקה להם ההנהלה הכלכלית". הא, נפלטה קריאה בלתי רצונית מפי, ברוך הבא למועדון! כאן, למרבה הצער והבושה, לא רק "חלושי הדעת" מסווגים בני אדם על פי גובה משכורתם. אולם דומה כי במשפט זה מוטעם אחד ההישגים של הספר - ההבנה העמוקה של האינטימיות הדקה שחש אדם עם האידיאולוגיה שהוא מחזיק בה. כך, למשל, מתוארות בהירה ומירקה כקומוניסטיות מושבעות, "אדומות" יותר משאר חברי הקיבוץ, ורכיב זה הוא בעל משקל רב בכלכלת הנפש הפנימית שלהן. גם האנלוגיה שעורך הספר בין מות בהירה והחברים לבין מותו של הקיבוץ מטעימה הקשר זה בדיוק. בסצנת הסיום, עם הלווייתה של בהירה, נותר חנן מנושל מאינטימיות אמיתית, מנסה לדלות ניצוצות אחרונין של חיוניות מן האמנות, ומחליט לצייר את דיוקנה של אשתו האהובה על פי תצלום ישן - כניעה סמלית ל"פיגורטיבי", שנהפך כעת משנוא לאהוב.

החיסרון הבולט בעיני בספר הוא ה"דילוג" של שחם מעל הבורות השונים שלתוכם נפל הקיבוץ לאורך דרכו ההיסטורית: מן השימוש בעבודה שכירה זולה ויצירת יחסי ניצול, בניגוד מוחלט לאידיאלים הנעלים, דרך משחקי הבורסה ועד לניסיון הפרטת הקרקעות תוך שינוי יעודן, שינוי שנדחה בבג"ץ. גם מבט פרספקטיבי על השוביניזם השורשי שהקיבוץ היה טבול בו לא היה מזיק, אולם בכללו של דבר נדמה כי הנה ירדה מלמעלה תמונת "החיים בתוך הקיבוץ" ונבנתה מחדש בתוך דפי הספר.

"לוח חלק" מצליח לענות על השאלה "מה היו החיים בקיבוץ" ולא "מה היה הקיבוץ" (שאלה ש"הביתה" של אסף ענברי עונה עליה); והוא כתוב בלשונו של מי שחי בקיבוץ ולא במבטו של מי שפרש ממנו. כך נהפך "לוח חלק", מעבר להיותו רומן מצוין, גם למסמך סוציולוגי והיסטורי חשוב.

משאבי אנוש | נתן שחם, מתוך "לוח חלק"

עשרות שנים נמשכה הזליגה מן השיתוף המלא, הקנאי, שכונה בימי בראשית קומונה אל"ף - בימים ההם אפילו גרביים עברו מרגל לרגל והעבירו עמם את הפטריות שסבון הכביסה הגס לא השמיד - ואולם אחת-אחת ובאין רואה נשרו מן השולחן הערוך הקיבוצי מצוות עשה ולא תעשה, ואט-אט החליק אורח החיים הנזירי לקומונה בי"ת, שבה צבירת הרכוש הפרטי - עט נובע, קומקום חשמלי, רדיו, בגדים על פי מידה - לא נידונה כבגידה בעקרונות מקודשים. שוב לא היו המכנסיים שלבש החבר רכושו של הקיבוץ אלא של בעליהם, ולכל בגד נתפר מספר כדי לוודא שבשובו מן הכביסה יוחזר לבעליו. בימים שנודע גודל השבר שפקד את העם היהודי והעולם כולו היה כמרקחת, כפי שנכתב בעיתונים ביום שהופצצה הירושימה, היה זה מגוחך לדקדק בקטנות ולהקפיד על ערכים שאחדים מהם היו עניין שהזמן גרמו, הכרח לא יגונה. רבים הבינו זאת, ובמרוצת השנים, בלי להעמיד את השינוי הזוחל לבחינה מדוקדקת ולניסוח מחודש של האמנה החברתית של הקיבוץ, הגיעו הדברים, כבדרך הטבע, למצב הדברים הנוכחי, שבו שוב אין הקיבוץ נבחן על פי נאמנותו לעיקרון המכונן - מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו - אלא לפי יכולתו של המשק לשרוד במערכת כלכלית שאין בה חמלה כלפי בטלנים. היום מקבלים כמובן מאליו את ההכרח להתייצב בחדר האוכל מול הקופה הרושמת את המחירים המאמירים והולכים של המזון שבחרו לאוכלו לארוחת הצהריים.

יש מי שדעתם אינה נוחה מזאת שכבר החלו לשקול את מנת הירק הם שהם לוקחים עמם כדי להעשיר את ארוחת הערב שלהם, שאותה הם חייבים לאכול בביתם, אותם שיירים ששנים אחדות קודם לכן יכלו לקחת לחיות המחמד שלהם חינם אין כסף.

אבל הם עייפו מלרטון על שהקיבוץ שוב אינו מה שהיה בימי הזוהר שלו, הנצבעים בוורוד ככל שהזמן חולף, אף כי גם בימים ההם היה מי שקונן על אובדן הערכים והתמעטות הדור. הם יחכו בסלחנות לתורם, גם כי לא מכובד להתמקח עם חבר או חברה שבסך הכול ממלאים אחרי ההוראות של מנהל ענף המזון, מומחה שכיר הפועל על פי חוקי הכלכלה כפי שהוא מבין אותם. כדבר המובן מאליו נתקבלו על דעת החברים השינויים שחלו בענף הבגד, התשלום בעד הכביסה, הגיהוץ והתיקונים, שהחל אף הוא להופיע בדף המסכם את החודש. כך גם התשלום בעד תרופות וחינוך הילדים ומופעי תרבות, שלפנים ספג אותם תקציב ההוצאות הכללי. באותה הרוח הם הולכים לכולבו, שהוא חנות לכל דבר, אוספים על עגלתם כל מה שהם חומדים ואחר כך מתפלאים על הסכום הגבוה שעליהם לשלם תמורת המצרכים שרכשו ביד קלה. אבל יש עוד מי שזוכר שהכולבו הזה, המרווח, השרוי באווירה של שפע, היה לפני עשורים אחדים צריפון עלוב, שבו, ואולי רק בו, נשמרה מחצית העיקרון המנחה - לכל אחד לפי צרכיו. שם חולקה, באופן דיסקרטי, האספקה הקטנה - כך קראו לסיגריות ולקונדומים שחילק בחשאי ובלי להתווכח עם בעלי עיניים גדולות חבר שתקן, שומר סוד, שלא בכדי היה גם הממונה על הסליקים שבהם נטמן הנשק של ההגנה אחרי מאורעות תרצ"ו.

איריס יוטבת ואסי דיין בהוא הלך בשדות. פעם קיבוצניקים היו צעירים ויפים


ידיד רובין, ללא כותרת 2008. באדיבות האמן וגלריה שלוש