למי שמתעניין בתרבויות נכחדות יש הזדמנות אחרונה לראות אחת כזאת בבית הבונד ברחוב קלישר בתל אביב. בערבים מנסים כמה צעירים נמרצים להצית אש במדורת השבט הסוציאליסטי, ואז אפשר לרגע קט לחלום שיש לדבר הזה, לחלום על אופציה סוציאל-דמוקרטית, סיכוי בהיכל תענוגות השווא של הקפיטליזם, גרסת הדור הרביעי.

אבל בצהרי היום, עת יצא לי כמה פעמים לבקר במקום, שמדיף ריח של בגדים שכובסו בסבון חזק מדי, סיגריות זולות והמון ספרים ישנים, רק שניים-שלושה קשישים שומרים על הגחלת שקלגסיהם של היטלר וסטלין כיבו לפני יותר מ-60 שנה. "הציונות והיהדות ניצחו", אמר לי נחרצות אחד מאחרוני נזירי הבונד. "תסתכל מסביב - יש מדינה, יש יהודים ויהדות, יש צבא, מפעלים, דור המשך. הציונות ניצחה", הוא נאנח, "אבל אנחנו, האלגעמיינער יידישער ארבעטער (מפלגת הפועלים היהודיים) ב?נד, אנחנו צדקנו. תסתכל מסביב".

האירוניה ההיסטורית היא שהציונות המאורגנת והבונד יצאו לדרך באותה שנה, 1897. אבל צודקים אחרוני הבונד: ניצחה אויבתם היהדות הדתית, אשר שיקמה את עצמה מספרית וארגונית, והציונות היריבה הגדולה, היא ניצחה בגדול. יש מדינה. עברית שפתה. ותורתה לאומיות, קפיטליזם וכוח. הבונד, שמנהיגיו התעקשו שהם חלק מהמאבק המעמדי במזרח אירופה, ספג מהלומה כפולה: מהנאצים - כיהודים, ומהבולשביקים - כמי שבגדו במפלגה ותמכו ב"אויב" המנשביקי, הסוציאל-דמוקרטי.

הגיליון האחרון של כתב העת "דווקא" מתמקד ב"דגל האדום": התנועות הסוציאליסטית, הקומוניסטיות והאנרכיסטיות שפעלו מסוף המאה ה-19 ועד שנות ה-50 של המאה ה-20 במזרח אירופה, בארצות הברית ואפילו בישראל. ככתב עת העוסק ב"ארץ יידיש ותרבותה", הבחירה בנושא זה טבעית. התנועות הללו היו כולן אנטי-ציוניות, וככאלו אנטי-עבריות, ובמקרה של הבונד - הגדולה שבתנועות הפועלים היהודיות באותה תקופה - יידישיסטיות במוצהר. יידיש לא רק כשפת הדיבור בבית, ברחוב ובמפגשי התנועה, אלא יידיש כגורם מאחד של מעמד, קהילה וחברה. יידיש כמכשיר פדגוגי ואידיאולוגי. יידיש כמאגר וכזרז של תרבות. יידיש בתקשורת הארגונית והמפלגתית. יידיש בתיאטרון הפועלים. בשירה, בספרות, בגרפיקה, בקריאות הקרב.

מטבעו, מבטו של הגיליון (ובכלל של כתב עת מצוין זה) מופנה אחורה ונימתו אלגית. אך לא מתבכיינת. הבונד מת, אך האופציה ההומניסטית, הדבקות המעמדית הלוחמנית, התביעה לזכויות הסוציו-אקונומיות והתמיכה החינוכית והתרבותית שמנהיגיו הציעו ופעלו בעוז למימושן רלוונטיות מתמיד.

שלושה מאמרים מוקדשים לשירת יידיש מגוייסת. יצחק לודן מתמקד בשירי הלל לדגל האדום - חלקם עיבודים סוציאליסטיים לשירי עם ולפולקלור, אחרים - שירת מקור אדומה במאמע לושן (שפת אם). כמה מהם, מציין לודן, הושרו אפילו בהתכנסויות החשאיות של תנועת הנוער הבונדיסטית, ה"צוקונפט" (עתיד), בגטו ורשה, דקה לפני שדלתות העתיד נסגרו. אחד מהשירים הללו, "צוואתי", חובר בארצות הברית ב-1889, שמונה שנים לפני ההקמה הרשמית של הבונד, על ידי המשורר הצעיר דוד אדלשטט. במאמרו של מתן חרמוני על אדלשטט, שמת בגיל 26, הוא מודה שלא מדובר במי ששייך לפנתיאון שירת היידיש, ומעדיף להדגיש את העוצמה הפוליטית של שירתו. אדלשטטט היגר מרוסיה לארצות הברית במטרה להקים שם, מבצר הממון שהוא גם הארץ המובטחת, קולוניה יהודית בעלת יסודות קומוניסטים. אדלשטט "נותר הסמל המובהק של מרד הנעורים היהודי, של השאיפה לאחווה יהודית ואוניברסלית, ושל המהפכה שעוד תבוא", כותב חרמוני.

עד כמה הרעיונות המסעירים הללו של הצעירים היהודים המרדנים יכלו להיות עיוורים למציאות מעיד המאמר של קובי לוריא, "כיצד מרקדין לפני סטלין", העוסק בשירי התהילה שמשוררי ומוסיקאי היידיש (מזן מסוים, אדום כמובן) כתבו, הלחינו, ניגנו ושרו לכבודו של שמש העמים. במשך קרוב ל-30 שנה, מעלייתו לשלטון ועד מותו ב-1957, זכה סטלין לעשרות רבות של שירי הלל, אשר חלקם קובצו בספרים "שירים על סטלין" (1937) ו"שירי עם יהודים", שיצא לאור שנה לאחריו. גם שירה עממית "הוכשרה" ו"תורגמה" לפולחן האישיות, וגם נכתבו לכבודו שירים מקוריים. הבונדיסט יצחק לודן, מצטט לוריא, מספר כי בסוף שנות ה-30 כשהיו קוראים, למשל, את שיר התהילה של המשורר איציק פפר, היו חברי התנועה מתפוצצים מצחוק. בוורשה הם יכלו לצחוק, אבל סטלין היה זה שצחק אחרון על חשבון חברי הבונד, אותם רדף עד חורמה, וגם לפפר לא עזרה חנפנותו ונאמנותו, והוא הוצא להורג באוגוסט 1952 בתום עוד משפט ראווה, הפעם של משוררים יהודים "שסרחו".

אך המפלגות והפלגים היהודים "האדומים" לא (רק) שירה היתה עיסוקם. נורית אורחן מציגה טקסטים (מכתבים, סיפורים קצרים, מאמרים) שהופיעו בעיתונות היידיש בתחילת המאה ה-20 מאת נשים יהודיות שעבדו בתעשיית הטקסטיל האדירה של מזרח אירופה. מטקסטים אלה עולה מודעות מעמדית, פוליטית וקהילתית עמוקה. רובם המכריע נקרא כאילו נכתב אתמול, במתפרות, במפעלים, בעמדות השמירה, בקריית גת, מצפה רמון, דרום תל אביב, או דרום סין.

הטקסט האינטימי של אנט ארונוביץ' בוחן את האחווה הבינלאומית של הקומוניסטים היהודים (אלו שתמכו במאבקי פועלים בצרפת, הצטרפו לבריקדות בספרד ועזרו לארגן שביתות ואיגודים מקצועיים ברחבי אירופה) מזווית ייחודית: המסע האחרון, אל בית הקברות, דווקא היהודי, של שועל קרבות קומוניסט ותיק בשם עמנואל מינק-מונדק. עד מוות הם התווכחו, החבר'ה האלה. להיקבר עם האחים לנשק? בין הגויים? בכל זאת כיהודים? איכשהו בכל הטרגדיה הזו ארונוביץ' מצליחה להפיח רוח קומית. אולי כי יהודי טוב, גם אם הוא קומוניסט, צריך לדעת לצחוק, ואפילו, אולי בפרט, מול המוות.

המאמר האחרון, "הצבא האדום ביד אליהו" מאת יובל ריבלין, מחזיר אותנו לנקודה בה התחלתי. ריבלין בוחן את הייצוג של היידיש בקולנוע הישראלי, כאויב האולטימטיבי של הקולקטיב הציוני. היידיש הוא לא הצבר, השומר, העברי. היידיש זה שם ואז, הציונות זה כאן ועכשיו. ועל כן, לדוגמה, כאשר בסרט "ילדי השמש" (2008) נראה מצעד חגיגות אחד במאי, אי שם בשנות ה-50, חולף עם דגלים אדומים ביד אליהו, המספר, שבעצמו צעד בין "האדומים", נבהל מכך שתושבי השכונה רואים בו ובחבריו כ"צבא האדום". איזה צבא אדום?!" הוא תוהה, "אנחנו נוער ישראלי. אוי געוואלד!!!"

ואני, שאינני מבוהל מהצבא האדום אך איני אוהב צבא בכל צבע שהוא, הייתי שמח אם בשכונת מגורי, יד אליהו, יקראו רחוב על שמו של האיש לו מוקדש הגיליון. האיש אותו כינה יצחק (אנטק) צוקרמן "אחד האנשים האמיצים שפגשתי בחיי", שהיה סגן מפקד גטו ורשה ונציג הבונד בארגון היהודי הלוחם, מארק אדלמן, שמת בשנה שעברה. אדלמן זכה לכבוד מלכים במולדתו פולין, ובמדינות רבות באירופה הורעפו עליו תארים וכיבודים. עכשיו תורנו. הציונות הרי ניצחה. היא יכולה לעשות כבוד גם למי שדגלו לא היה כחול לבן.

"דווקא, ארץ יידיש ותרבותה" גיליון 7. עורך: בני מר, מו"ל: בית שלום עליכם

כרזה של העיתון הבונדיסטי, 1936