הבן הטוב שי גולדן. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 348 עמ', 88 שקלים

מדוע כותב אדם את סיפור חייו? אוטוביוגרפיה נכתבת מתוך תחושה שהסיפור הפרטי ראוי להגיע אל רבים ולהיקרא על ידם, ולהנעה כזו יש שתי סיבות אפשריות. הראשונה, שהסיפור הפרטי הוא יחיד ומיוחד במינו, ולפיכך יכול לפתוח צוהר בעבור הקוראים לחיים שלא חוו; האפשרות השנייה היא שהוא מייצג באופן מופתי את סיפורם של רבים, ובכך משחזר סיפור קולקטיווי. כתיבת אוטוביוגרפיה היא מעשה של יומרה, של העמדת הסיפור האישי כאמת מידה לפני קוראיו. מעטים הסיפורים האישיים שיכולים להצדיק כתיבה אוטוביוגרפית, המעמידה את ה"חיים" מעל לספרות; האם ספרו של שי גולדן נמנה עליהם?

גולדן כותב את האוטוביוגרפיה שלו כשהוא בן 36. הוא ואחיו הבכור ננטשו על ידי אמו, ובשנות חייהם הראשונות הם שהו בפנימייה. כשהיה בן שש הם אומצו על ידי זוג חשוך ילדים, שהביא אותם לביתו ברמת גן. הוריו המאמצים הסתירו את הסוד, שהיה גלוי לכולם: הם סיפרו לילדים שהם הוריהם הביולוגיים, ופיברקו עבר משותף כדי להצטייר כמשפחה נורמלית. השקר הזה הפעיל את מערך היחסים המשפחתי, וצבע את כולו בהתחזות ובהעמדת פנים. שני החטאים הקדמונים - הנטישה של הילדים והשקר שמיסגר את חייהם - יצרו פצע בהוויה האישית והמשפחתית של משפחת גולדן, פצע ששום אגד לא יכול לרפא.

המספר מגולל את סיפור ילדותו ובגרותו; את יחסיו עם הוריו ועם אחיו, ובעיקר את היחסים שהוא מנהל בינו לבין עצמו, כשהוא עומד מול השקר, מאמץ אותו ודוחה אותו בו זמנית, ומשעה חליפות את האמון במארג שנקרא "סיפור החיים שלי". סיפור זה נכתב בספר בצבעים עזים ומלודרמטיים; הוא רווי במחוות מלאות פאתוס. הוא נכתב בדם הלב, בריגשה גועשת, גולשת ועודפת, במאמץ נפשי של התערטלות וחשיפה. הרומן בנוי כשיא מתמשך אחד, שהופך את הקריאה בו לעתים למציצנות מביכה: הצצה אל האופן שבו הכתיבה מתחזה לכלי תרפויטי.

הכתיבה מאפשרת לשחזר לכאורה את הזיכרון הפרטי והכואב במסגרת נראטיב מוצק וסדור; נראטיב שמארגן את חשבון הנפש המשפחתי, על האשמה והחרטה, הכעס והחמלה שהוא מכיל, במהלכים עלילתיים ורטוריים, ומאפשר להבינם ממרחק. הכתיבה מאפשרת להבין את המעמד הקורבני של המספר, וגם למצוא בו נחמה.

זה היה יכול להיות ספר שמסתפק בכאבו של העצמי הביוגרפי. ואפשר לקרוא אותו כך: סנטימנטלי, מופרז, רווי באטימות הנרקיסיסטית של רחמים עצמיים. אולם אפשר לקרוא אותו גם אחרת. הרומן אמנם פוסע על שפת התהום של הווידוי המספיק לעצמו, זה שאינו מיועד לאיש מלבד לכותב עצמו. אולם מה שמונע ממנו ליפול אל התהום הם רמזים השתולים בסיפור ומזמינים קריאה חלופית: כזו שמשעה את האמון, שמטילה ספק בזיכרון האוטוביוגרפי. זו קריאה שמונעת מהכנות החושפנית להפוך לשאול של נפש, שהמעשה הספרותי לכוד בו, אסור בכבליו, מפרפר בחוסר אונים לעומתו.

שי גולדן הוא הבן הטוב. בניגוד לאחיו, במשך ילדותו הוא משתף פעולה עם השקר המשפחתי. הוא רוצה בכל מאודו שהמשפחה החדשה שלו תשתקם, תתפקד, תהיה נורמלית. הוא יודע שרק העמדת פנים תוכל לעשות זאת; רק שקרים סמויים וגלויים יוכלו לצייר אב ואם ושני ילדים בדמותה של משפחה "רגילה". הוא משקר כדי לכסות ולהסתיר, כדי לשתף פעולה ולשאת חן. וגם מול הקוראים הוא מבקש לשאת חן, הוא מתחנן על נפשו, באופן ליטרלי לגמרי: תחינה מלאת פאתוס לשקם את סיפורו, להזדכך מהשקר. האם אפשר להאמין לו? האם הוא יכול להאמין לסיפורו שלו?

לא, אי אפשר לגמרי להאמין לו, וגם לא להזדהות עמו בצקצוק הלשון של חמלה ורחמים. הרומן אינו מצטצמם לכדי כך, משום שעיצוב הזיכרון מתפקד בו בערמומיות. הוא מדויק, פרטני, אינו בורר בין עיקר וטפל, ומבקש - באמצעות הפרטים הקטנים - ליצור מארג שלם ומושלם של עבר, שניתן להתחשבן אתו וגם להשלים אתו, כמידת האפשר. הזיכרון חותר לכאורה לענות על השאלה: "איך אפשר לגדול שש שנים בלי הורים? מי ניגש אלי בלילה? מי הרדים אותי כשהתעוררתי? מי היה שם?", אבל לשאלות הללו אין מענה שניתן לשחזר, לזכור או לכתוב. ולעולם לא תהיה להן תשובה.

ולכן הזיכרון הוא רמאי, כפול-פנים. הוא נעשה בדיעבד; הוא אינו נייטרלי, ורשומותיו אינן מהימנות. הוא אינו מצביע על נוכחות, אלא על היעדרות. גולדן כותב: "היה חשוב לי להמשיך ולזכור, מכיוון שזכרתי כל כך מעט, מכיוון שהזיכרון התחלף בכל כך הרבה דברים אחרים שהם אינם זיכרון, מכיוון שהזיכרון היה חבל הטבור היחיד שהיה בידינו לקשור אליה, אל הסיבה לאי-היותה". הזיכרון - שמתממש בכתיבה - אינו ממלא את מקומה של האם שאבדה, גם לא של האמת שהוסתרה. הזיכרון הוא דרך אינטימית להמשיך לשקר; גולדן מעיד: "שקרים לעצמי היו עבורי דרך חיים. בצמתים שבהם האמין הזולת בשקרים שסיפרתי לעצמי נולדה אמת".

וכשקוראים את הרומן הזה, שמדבר את עצמו כאמת שאין לשאתה, שנפגשת ומתרחקת מהטראומה של ילדות בצל שקר, נחשפת אמת אחרת, חלופית: האמת הכוזבת של הבדיון, שכרוך בחשבון הנפש עם הילדות. אי אפשר לכתוב על הילדות באופן ליניארי, במסורת הרומן הפסיכולוגי-וידויי, שיכול לספר רק סיפורים שכבר סופרו. הסיבה לכך היא שהילדות מעולם לא סופרה: יש לה אינספור התחלות, ואף פעם אין לה סוף. היא בדיון באותו האופן שהיא מציאות; לא ניתן להפוך אותה לתשמיש, משום שהיא חיה, רדופה ורודפת. אין בה סימני זמן מובהקים, ואין בה דבר מן המובהק. "הכתיבה אינה החיים", כותב גולדן, "אפילו לא קרוב לכך. החיים עצמם, במקומות האמיתיים, המקומות שבהם הם הופכים להיות האדם, שותקים".

השקר הוא האמת של הספרות: הספרות היא אמיתית וכנה יותר ממבעים מילוליים אחרים, תיעודיים, "אמיתיים", משום שהיא מודעת לכזב שבה. לכן הספרות מאפשרת לכתיבה להתרחש בתווך שבין שתי צורות הווידוי האוטוביוגרפי של גולדן: בין התחינה "לפעמים אני רוצה מישהו שרק יקשיב לי", ובין היוהרה שעל פיה "הסיפור הזה צריך להיכתב, אבל הוא אינו זקוק לקוראים". הספרות אינה אמצעי גישה לאמת אוטוביוגרפית, קל וחומר אם האמת הזאת מופעלת מלכתחילה על ידי סודות ושקרים. לכן היא אינה תרפויטית. היא יכולה רק לדמות זיכרון, כדי לזכור את הדמיון שהמציאה.

"הבן הטוב" אינו - אחרי הכל - רומן וידויי סנטימנטלי, ויהיה זה חבל לקרוא אותו כך. זה רומן שעוסק בקשר הגורדי שבין פצע אוטוביוגרפי, התחזות וכתיבה, ובכך הוא פורץ את גבולות הסוד הפרטי אל עבר ניסוי מרתק ומחוכם בכתיבה אוטוביוגרפית על הילדות. זו אולי הסיבה, שלאחר עמודים רבים של חשיפת הסודות האישיים והמשפחתיים, הוא מסתיים במלים: "והסוד נשמר עמדי".

מימין: רן, אריה, שי ואוולין גולדן. רק העמדת פנים תיצור משפחה נורמלית