פתוח, פתוח!

דעה אחרת על המונוגרפיה של נילי גולד על יהודה עמיחי

גם אני קראתי את ספרה (האנגלי) של נילי גולד "יהודה עמיחי: עיצובו של המשורר הלאומי של ישראל" (The making of Israel's national poet, by Nily Scharf Gold). התלהבותה של רות אלמוג מן הספר הפתיעה אותי ("פתוח סגור פתוח", "תרבות וספרות", 26.12.2008); אולי נדבקה בהתרגשות של המחברת לנוכח הממצאים שנפלו לידיה. לדעתי, כדעתם של מבקרים אחרים שהקדימו לכתוב על הספר (ובמיוחד רוברט אלתר ב"ניו רפבליק", 22.12), זה ספר מוחמץ, אולי מתוך רוממות רוח יתרה ושיכרון אגו של הכותבת.

תיאור ילדותו של עמיחי, בווירצבורג שבגרמניה, ושנות חייו בארץ-ישראל שאליה בא עם הוריו בהיותו בן 12, סיפור פרשת אהבתו לאשה שנסעה לארצות הברית לפני שפרצה מלחמת השחרור, כל אלה נראים תרומה של ממש לביוגרפיה מלאה של המשורר שעדיין לא נכתבה. גם סקירת תוכנם של המכתבים ששלח המשורר לאותה אשה ושל תעודות מן הארכיון של עמיחי שנרכש על ידי ספריית ביינקה באוניברסיטת ייל שבארצות הברית בספרה של גולד חשובים וחדשניים. אבל נילי גולד אינה מאפשרת לקורא מגע ישיר עם התעודות עצמן; המידע על המסמכים הללו מובא בספר בדיבור עקיף ובאמצעות פרשנות וניתוח טקסטים שאינם נוכחים בספר בגופם (מן הסתם לא ניתנה לה זכות לפרסם אותם כמות שהם).

הממצאים העובדתיים המרכזיים של המחברת, אלה הנסמכים על התעודות ההן וכן על ביקוריה בווירצבורג ועל ראיונות שערכה עם בני עירו ובני גילו של עמיחי, מלאי עניין ומפנים תשומת לב להיבטים של חיי עמיחי ושל שירתו שלא זכו עד עתה לדיון של ממש. מהם חומרים ביוגרפיים: פרטים על ילדותו ועל משפחתו בווירצבורג, על נסיבות הגירת המשפחה לארץ-ישראל, ביניהם סיפורה של "רות הקטנה", בת כיתתו, גיוסו לצבא הבריטי וסיפור אהבתו לרות ז'. מהם קשורים לשירתו: זיקתו ללשון ילדותו - הגרמנית - שהמשיכה וליוותה אותו גם בבגרותו, בין השאר כרקע לכתיבתו העברית (לפי גולד מופיעים בארכיון ניסוחים בגרמנית בטיוטות לשירים עבריים שנותרו בעזבונו, ואפילו שירים שלמים שנהפכו לאחר מכן לשירים עבריים), מידע על נוסחים שונים ומוקדמים לשיריו הידועים, ויצירות בוסר שיש בהן ללמד על ראשית יצירתו (גם אם דרך הצגתם בספר בעייתית לעתים).

אבל נילי גולד אינה מסתפקת בממצאים האלה. היא שואפת לגרום באמצעותם לשינוי מוחלט באינטרפרטציה של שירת עמיחי מכאן ואילך. ליומרה הזאת אין לדעתי בסיס של ממש. הניסיון לפרש שירים של עמיחי על יסוד רבדים "גרמניים" או ביוגרפיים נסתרים אינו משכנע ואינו מעניין. גדולתו של עמיחי כמשורר עברי איננה נובעת מתת-מודע גרמני וממלאכת תרגום. הרעיון שעמיחי הוא "משורר גרמני במסכה עברית" (כדברי רות אלמוג) הוא רעיון מופרך, גם אם אפשר לזהות עקבות של אוצר מלים גרמני ותחביר גרמני במשחקי הלשון שלו (כעקבות של יידיש ורוסית בעברית של משוררים קודמים לו).

הפירוש הביוגרפי של שירים שמופיעות בהם מלים כמו "רכבת" או "שלג" דחוק, לא משתלם מבחינה פיוטית, ואין בכוחו להתחרות עם פירושים קיומיים-אוניוורסליים של אותם שירים. זיהוי מרכיבים מסיפור יחסיו של עמיחי עם רות ז' בשירים מאוחרים שלו אינם הופכים אותה לגיבורת השירים ההם, ואינו יכול לשעבד את מכלול הפרטים שבשיר לסיפור ההוא. "אהבנו כאן" משלב אולי את "העוצר" של ימי המנדט עם טיול בעמק הירדן מאותה תקופה עצמה, אבל מסתיים לאחר מלחמת השחרור, כשהוא בונה מהלך משולב של תמונת זוגיות הפותחת בהתאהבות ומסתיימת בשיגרה של חיים משותפים ("אהבנו"), עם הכאן ועכשיו של תמורות ומלחמות בעולם הסובב את הזוגיות הזאת ("כאן").

כדרכו, עמיחי משעבד פרטים ביוגרפיים מתקופות שונות למסגרת שירית אחת ומנצל טיוטות ורעיונות שיריים שנרשמו בזמנים שונים לצורך שירים שנכתבו שנים מאוחר יותר. גם "בגינה הציבורית" איננו שיר על אהבת רות ויהודה, למרות הפרטים שאפשר לזהות כביוגרפיים. פרטים כאלה משרתים את השיר, לא להפך. אין קושי לזהות את הכפר הנטוש שב"אלגיה על כפר נטוש", את פסי הרכבת העוברים על ידו ואת השלג שהונח מרחוק (זה שלג החרמון שכבר נזכר ב"אהבנו כאן"). אם נפרש את "האלגיה על הילד שאבד" כשיר על ילדותו הגרמנית של עמיחי שאבדה לו, נחמיץ את רוב משמעויותיו של השיר ואת ייחודו המבני-הפואטי. בקצרה, זיהוי של סממנים מילוליים או ביוגרפיים בשיר איננו זהה, אפילו איננו דומה, לאינטרפרטציה שלו.

בביקורת הובחן כבר מזמן שלמרות האופי האוטוביוגרפי של שירי עמיחי, היחיד המעוצב בהם הוא טיפוסי: הכל-אדם הישראלי, ואפילו, במובן רחב יותר, היחיד באשר הוא יחיד ובן המאה העשרים (פואטיקה המשלבת את האישי והטיפוסי). נילי גולד מתארת את הפואטיקה של עמיחי כפואטיקה של הסוואה ומציעה לראות בשירתו שירה של הסוואה - משום שלא סיפר בה על ילדותו הגרמנית, על רות הקטנה, על זיקתו לשפה הגרמנית, ולא כלל בה שירים מוקדמים שלו. כל זאת, לדעתה, משום שרצה לבנות סיפור מיתולוגי של משורר לאומי ישראלי.

ההנחה שמשורר מוכרח לספר (הכל!) בשיריו על ילדותו אין לה על מה שתסמוך, ואהובות מופיעות בדרך כלל בשירה בעילום שם ובשינוי מהות, או אינן מופיעות כלל. העדרן של עובדות מן הסוג הזה בשירה הוא דבר מצוי וכשלעצמו איננו מוכיח דבר. עמיחי לא הסתיר בשירתו את היותו מהגר בן מהגרים, אבל את סיפור ילדותו בעיר מולדתו בחר לספר ברומאן "לא מכאן לא מעכשיו". עמיחי קבע, כמו כל יוצר, מה מחומרי חייו ייהפך גם לחומרי שירתו, מה נידון להישאר סמוי ומה נדחק לשוליים.

האם רצה עמיחי להקל בדרך זו על התקבלותו כמשורר לאומי? האיש שהצהיר שהוא איננו משורר לאומי וכתב את השיר "מחשבות לאומיות" שכולו פרודיה על לאומיות במובן המקובל של המלה, שהעמיד את חיי היחיד כקודמים לכל דבר אחר, ששירתו גילמה מהפיכה שקטה אבל חודרת נגד המנגנוניים החברתיים והמדיניים, המשעבדים לצורכיהם את חיי היחיד ואת אושרו, טרח כל כך לבנות לעצמו מיתולוגיה של משורר לאומי? הרי כל הדברים שלדעת גולד הוא הסתיר אין בהם כל סתירה ל"לאומיות" המיוחדת הגלומה בשירתו.

לא מצאתי בספרה של גולד הסבר למושג משורר לאומי שהיא מחילה על עמיחי. אבל במקום הראשון שבו המושג הזה מופיע בספרה, היא שולחת את הקורא, בלי לפרט, למאמר שלי שכתובים בו הדברים הבאים: "מכל המשוררים שהחלו לכתוב עם יהודה עמיחי או בשנים מאוחרות יותר, אפשר לומר, מאז אלתרמן, לא היה פופולרי מעמיחי. אין לו מבחינה זאת אח ורע. עמיחי הוא אולי המשורר הקאנוני היחיד הנקרא על ידי רבים, גם כאלה שאינם שייכים שייכות של ממש למה שמכונה הקהילייה הספרותית... ניתן גם היום לראות בו 'משורר לאומי', כינוי שאינו הולם כמובן את שירתו מכל בחינה אחרת". אם מוטלת עלי האחריות לכינוי הזה, אבקש לסמן כאן את גבולותיו. אפשר אולי להרחיב יותר את תחולת המושג על עמיחי אבל נילי גולד איננה עושה זאת, ושימושה בכינוי הזה איננו ברור ואיננו אחראי. שאלות של ממש שהיא מעלה נשארו פתוחות.

בעז ערפלי כתב על שירת עמיחי את הספר הפרחים והאגרטל: מבנה ומשמעות בשירת עמיחי (1962-1948) וכן מאמרים על המשמעות הפוליטית של שירת עמיחי ועל ירושלים בשירתו.



יהודה עמיחי. הכל-אדם הישראלי

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ