שוב נכנס החוקר, נחוש כמו בפעם הראשונה. בפיו סיגריה שלא יצית. אחד השוטרים מודיע לו מקצה המסדרון שאיזה עיתונאי רוצה לדבר אתו. "לא יקרה, הלאה", פוסק החוקר בתנועת ביטול ומיד ניגש אל סופי.

"איך הוא?" הוא שואל.

"אותו דבר", היא עונה.

"אז אין סיכוי שיצליח לשמוע אותי?"

"אין סיכוי", היא משיבה.

"אבל העיניים שלו..."

"הן פקוחות", היא קוטעת אותו, "אבל הוא לא רואה כלום".

"לפחות הוא עוד נושם". החוקר נשמע כמגונן עליו מפניה.

"אומרים שנשימה היא פעולה בלתי-רצונית", היא אומרת מתוך ייאוש.

"זה עדיין לא אומר שהוא היה רוצה להפסיק לנשום".

"אני לא יודעת", היא נאנחת, "זה גם לא אומר שלא".

חושך. לא רואים כלום. ואולי העיניים של? עצומות? חושך. גם בראשית וגם בסוף? מים, הכל מים, בוורידים, בתחתונים, בגב. רעש, כנראה משפצים בבניין. כבד ל?, אתה פיגום, פועלים עומדים עלי. משהו מגרד ל? בלב, פרעוש או הנשימה שלך. מי פתח חלון? כל-כך קר. כמו קרטיב שולפים אות? מהנייר. שיניים קפואות נוגסות ב?. כלבים, הכל כלבים, כלב מופרע נושך לך את המחשבה. דלת חורקת, נגררת על הרצפה: פתחו או סגרו? יצאו או נכנסו? איפה השאירו אותך, בפנים או בחוץ?

זוהר מלאכי מתפרץ לחדר, מתיישב לידך, מחזיק ביד אחת בקבוק ערק וכוסית קטנה. "ציפית לשער", הוא מתפקע מצחוק ויורק לכל הכיוונים, "תראה מה קיבלת במקום, דלת עם צירים חלודים".

"איזה שער?" אתה מתרגז, "איזה דלת? על מה אתה מדבר?"

"ציפית לשער", הוא מחייך כיודע דבר וממשש את סנטרו כאילו עוד יש שם זקן, "שער גדול ומקושת עם סורגים מזהב. שער שמשמיע קליק מדויק כשהוא נפתח או נסגר. שלא חורק ולא נגרר, שעוברים בו ואין דרך חזרה. לא ככה?"

אתה שותק.

"רגע רגע", הוא מתלהב, "אל תגיד כלום. תן לנחש. בפתח היו אמורים להיות מינוטאורים או קנטאורים, או לפחות חדי-קרן, ולידם מאזניים גדולים לשקילת המעשים הטובים והרעים. ואז, מתוך העשן, היה אמור להופיע מלאך אלוהים מזוקן ועטור הילה ובפיו נימוקים ומסקנות, משלים ונמשלים, חידות ופתרונות, זיכויים ותוכחות. רצית שיערוך איזה סיכום, או לפחות שיכריז על סגירת מעגל, משהו שתוכל ללמוד ממנו שהיתה תוכנית, שיש איזה היגיון, שבתמונה הכללית, ממעוף הציפור, היה לחיים של תפקיד משמעותי.

"איזה אידיוט אתה", מסנן מלאכי ומוזג לעצמו כוסית, "פתי מאמין לכל דבר".

אתה סופג את העלבון, כי אתה יודע שהדברים שלו מופנים גם כלפי עצמו. ציפיתם מהמוות ליותר, זה נכון. אבל במקום שהכל נגמר בו, מחסן ירקות זנוח באזור המוסכים של יפו, ראיתם את אל מתרחק מכם בכיוון הכביש הראשי. הוא לא ניגש אליכם, לא בדק בציציות, לא התעניין בנסיבות המוות או ביכולתכם להבין את עיתויו. מרגע שנעלם נשאר הכל כפי שהיה, הכל חוץ מן הזמן האינסופי שהפך לקללה.

"נדפקנו חזק", אומר לך זוהר מלאכי, "אני חוזר לשדרה. אין לי מה לחפש פה יותר".

זו היתה הפעם האחרונה במוות שלו שהשתמש בגוף ראשון.

"לא תלך לראות את הלוויה שלך"? שאלת.

"אין טעם להתעסק עם אלו שחיים", קבע מיד את העיקרון שינחה את שארית מותו, "זה מיותר".