תמיד פלורה יובל אלבשן. הוצאת ידיעות ספרים, 240 עמ', 88 שקלים

בימים שבהם קראתי את "תמיד פלורה" של יובל אלבשן הזדמן לי לראות במקרה את סרטה של מיכל בת אדם "אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב", שנעשה על פי סיפור של דן-בניה סרי. גם במרכז סיפורו של סרי עומדת דמות בשם פלורה, אך דומה כי אין שתי פלורות שונות יותר זו מזו בספרות העברית, למרות הדמיון על פני השטח: שתיהן נשים מזרחיות ירושלמיות, זו בוכרית משכונת הבוכרים וזו עיראקית מהקטמונים, בנות להורים עניים, הורים שכשלו לחלוטין במשימת ההורות.

פלורה של סרי היא נערה תמה, תמימה ובורה, שנכנסת תחת החופה בעוד שעולם המין נותר נסתר ועלום מעיניה לחלוטין, והשכלה כללית ודאי וודאי שאין לה. ואילו פלורה של אלבשן - דומה כי אין דבר שאינה יודעת: היא התגרשה משני בעלים, השלימה כתיבה של דוקטורט והובילה את אחיה הצעיר, נעים, אל עולמות המחאה והמאבק הסיזיפי למען הצדק, אל מה שקרוי היום "אקטיוויזם חברתי".

עוד כנערה היתה פלורה של אלבשן פעילה ב"הפנתרים השחורים" עד ש"הבנתי שהם צריכים אותנו, את 'הבנות', כמו שהם אהבו לקרוא לנו, רק כקישוט, בדיוק כמו ההורים שלהם. לאף אחת מאתנו לא נתנו להיכנס למקומות שבהם התקבלו החלטות". מודעותה הפמיניסטית של פלורה נותרת אתה גם כשהיא עוקרת לבלגיה: "אפילו שם היא הצטרפה לקבוצה שפעלה למען זכויות הנשים המוסלמיות 'בעלות הרעלה'", אומר עליה אחיה נעים, ולא שוכח לציין כי פוטרה מעבודתה בבית הספר היהודי אחרי שחברותה בארגון התגלתה. אכן, המאבק לכינונה של חברה הגונה יותר כרוך בלא מעט הקרבה עצמית, ובמחירים כלכליים ונפשיים שהם לעתים בלתי נסבלים. סיפורה של פלורה מועבר אלינו מבעד למכתביו-סיפוריו של נעים, שאותם הוא ממען לבתו, אשר תקרא אותם רק לאחר מותו.

הספר פותח בגילוים המפתיע של המכתבים, חמש שנים לאחר מותו של נעים, שנים רבות לאחר מותה של פלורה, אי שם ב-2040. נעים בחר לקרוא לבתו פלורי, על שם אחותו האהובה שלא זכתה לראותו כאב ולא הכירה את בתו, אולם הבחירה הטעונה לא עלתה יפה. פלורי בוחרת לשנות את שמה לאלה, שם נקי מסימני-דרך, משאות וציפיות אבהיות. "לו ראה את החיים שלי היה בוודאי מאוכזב. סרח העודף בתמונה לא לה. בקושי פסיק מחוק במשפחה של סימני קריאה", אומרת אלה על עצמה בהתבוננות עצמית המתרחשת תוך כדי קריאת המכתבים.

ביד עדינה נוגע כאן אלבשן בעניין בעייתי - בתחושה (שהיא לעתים לא מודעת) שאותה מקרינים פעילים חברתיים רבים ל"אחרים" (גם אם הם בני משפחתם הקרובים) שהם "לא שווים", "מאכזבים" "אגואיסטים" או "חסרי חוט שדרה", תחושות המאפילות על האהבה הגדולה שתמיד נמצאת שם.

למרות שהספר סובל מסגנון דידקטי ופרוזה שלפעמים היא יותר עיתונאית מאשר ספרותית, מצליח אלבשן לגעת באזורי האהבה הללו: בצער האינסופי שמלווה את נעים על סירובה של אחותו לקבל טיפולים כימותרפיים ועל מותה בלא עת; בכאב שעוברת אלה כשהיא נחשפת לסיפור חייו של אביה, נעים, ההופך לנגד עיניה לבן הקטן במשפחה קשת יום בעלת שישה ילדים, לגבר צעיר ואחר כך לאיש מזדקן; ובמורכבות היחסים בין פלורה לבתה היחידה, רונה.

אלבשן, פעיל חברתי בעצמו, בחר להצביע על הדיאלקטיקה הלא פשוטה שבה שזור כל מאבק חברתי, בדו-שיח קשה המתנהל בין נעים לפלורה, לאחר שפלורה צועקת בזעם על פקידי עמידר הזוממים להוציא את רגינה, קשישה ניצולת שואה מביתה. "הנבלות האלה... יש להם מיליארדים בשביל לבנות מוזיאונים ואנדרטאות ובשביל להסיע את עצמם בכל רחבי העולם, אבל אין להם כמה גרושים בשביל אלה שלא זקוקים לשום פירוטכניקה כדי להיזכר בשואה בכל דקה מיומם", אומרת פלורה, ונעים מקשה: "ראיית העולם הזאת כאילו כל מי שמתנגד לדרכך שייך לכוחות האופל ואת לבדך מייצגת את בני האור היא פשטנית מדי. המציאות מורכבת הרבה יותר מסתם מלחמה בין רע לטוב, לא?"

"'זה ברור מאליו', היא ביטלה בשנייה את חשיבות התובנות שלי... 'אבל מה שאתה לא מבין זה שלפעמים אין ברירה'.

'אין ברירה?'

'אי אפשר לעשות מאבקים באפור. או שאתה צודק לגמרי או שאתה לא נלחם בכלל. אם הכל עמום, איך תדע לאן לנווט? אם הכל צודק באותה מידה וזה רק עניין של פרספקטיווה, אז מה יניע אותך?... אל תהיה טהרן... בתוך ההמולה נשמעות רק צעקות ברורות. אל תעמיד פנים צדקניות כאלה'" חותמת פלורה.

הצורך לפעול במציאות באופן רדיקלי, משום שהיא עצמה "רדיקלית" - קרי משופעת עוולות, אטימות, חוסר צדק ושחיתות עד בלי די, יחד עם הציוויים האתיים לזכור כי "עמדת הצודק המוחלט" היא רק משום שאין ברירה וחובה לשמור על כבוד מינימלי גם לצד השני, מעמידה אתגר עצום לפני כל פעיל חברתי ופוליטי. סיפור חייה של פלורה, על הערכים המקודשים שהוא מציב, מועתק אל תוך חייו של נעים והופך גם לסיפור חייו: "רק לאחרונה הבנתי את זה. זה אותו סיפור שאני חי שוב ושוב מחדש, גם אם אני מספר אותו לעצמי בכל פעם אחרת. זה תמיד אותו סיפור. זה תמיד פלורה", הוא כותב. וגם בתו אלה, כך נרמז בסופו של הספר, עומדת לשנות את חייה ולחזור לשמה המקורי - פלורה.

ספרו של יובל אלבשן מעמיד תמונה הפוכה לספרים פופולריים רבים המציגים (לעתים מבלי משים) את חייהם של העשירים המבוססים על רקע חייהן של השכבות הנמוכות (ספרו של אשכול נבו, "ארבעה בתים וגעגוע", הוא דוגמה לכך).

משפחתם של נעים ופלורה לעומת זאת כוללת גם אח שהיה נרקומן, ואחות, עזיזה, שפונתה מגוש קטיף. בסיפוריו של נעים יש אמפתיה גדולה למשפחתה של עזיזה בעקבות הפינוי: "בשנה אחת אבדו לאחותי עזיזה בעלה, ביתה ובוראה" הוא כותב. ביתה נהרס, בעלה התאבד, והיא עצמה, בייאושה הרב, זונחת את הדת לתקופה קצרה. כאשר מציעים לה אחיה לחזור לשיכוני הקטמונים שבהם גדלה יחד אתם בעבר, היא עונה: "הרי לא הגענו לגוש כי היתה לנו ברירה. זה היה המקום היחיד שיכולנו לקנות בו כזה בית ולתת לילדים שלנו חיים שלי ולך אף פעם לא היו. ממקום כזה לעבור לשלושה חדרים באיזה שיכון זה... מה אני אגיד לך, נעים? זה לא פשוט". במשפט הטעון הזה של עזיזה מתחדד הניצול הפוליטי של העוני והעניים גם יחד.

בסיפור הקרוי "כמעט עשירי" בספר, לקראת סופו, קורא נעים את ההקדמה לעבודת הדוקטורט של פלורה, הקדמה שבה כותבת פלורה על "רגע בספר", אותו רגע מופלא שבו מה שאנו קוראים נשאר טבוע במוחנו גם לאחר שנים רבות. "זו הדרך שבה ממלאת הספרות את ייעודה הנשגב ביותר - כשהיא הופכת למראה שבזכות ההשתקפות שבה מצליח הקורא ליצור דו-שיח עם חייו שלו ולגעת בעצמו" כותבת פלורה. נדמה כי "תמיד פלורה" מבקש לחקוק בראשם של הקוראים לא רק את דמויותיהם האמיצות של פלורה ונעים, אלא גם של ערכים אנושיים הגדולים ממידתו של אדם זה או אחר. אחריות, חמלה, סולידריות, עזרה הדדית. בכל רגע נתון יש מי שזקוק לנו, יש מי שרק אנחנו יכולים לסייע לו במצוקתו הבלתי נסבלת, יהיה זה "מתנחל", "פלסטיני", "ניצול שואה" או "מזרחי". מתחת לכל הגדרות הזהות הממסכות הללו מסתתרים בני אדם הסובלים בדיוק כמונו.

הד"ר קציעה עלון היא חברה בארגון "אחותי", הפועל למען נשים בישראל

כרזה של 'הפנתרים השחורים'