מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים מרי אן שייפר ואנני בארוז. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת מטר וזמורה ביתן, 275 עמ', 88 שקלים

מארי אן שייפר שמעה לראשונה על האי גרנזי (אחד מהאיים הבריטיים בתעלת לה מאנש) כשנסעה לאנגליה ב-1976. בגחמה של רגע היא החליטה לטוס לאי, וחזרה מרותקת מסיפורים ששמעה על תושבי האי בזמן הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה. "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", ספרה הראשון של שייפר, נולד שנים רבות לאחר אותו ביקור באי הקטן והלא מוכר הזה (המפה המצורפת בהחלט מקלה). שייפר, שכל חייה חלמה להוציא לאור ספר, לא זכתה לסיים את כתיבתו עקב מחלת הסרטן שממנה מתה בתחילת 2008. את הכתיבה השלימה אחייניתה, הסופרת אנני בארוז.

הספר כתוב במבנה של רומן במכתבים, ומתרחש ב-1946. במכתב בהתחלה, ג'ולייט אשטון, בת 32, מלונדון, מעדכנת את המוציא לאור שלה כי על אף הטור המצליח שכתבה בימי המלחמה היא "לא רוצה עוד להיחשב כעיתונאית הומוריסטית", ומתוודה גם כי הספר הרציני שהיא כותבת אינו מתקדם כלל. במכתב אחר, לחברתה סופי, היא מספרת על קושי נוסף בחייה: "אני לא סובלת שום גבר שאני פוגשת... אני אפילו לא יכולה להאשים את המלחמה. מעולם לא הצטיינתי בתחום הגברים". מיד לאחר מכן היא מקבלת הפתעה בתיבת הדואר שלה, שמזכה אותה, הן בנושא לכתיבת ספר והן בגבר חלומותיה. המכתב הוא מאדמס דאוסיי, תושב האי גרנזי, שנתקל בשמה ובכתובתה על ספר ישן מאת המשורר והמסאי צ'ארלס לאמב. אדמס מבקש את עזרתה של ג'ולייט באיתור חנויות ספרים בלונדון כדי לרכוש ספרים נוספים. ג'ולייט נענית בשמחה, והתכתבות המתפרשת על פני תשעה חודשים מתחילה בין השניים. אליה יצטרפו בהמשך חבריו של אדמס: איסולה, אליזבת ועוד - חברי מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים. המועדון הספרותי עם השם המוזר, הוא סיפור כיסוי שהומצא ברגע לאחר שכמה מתושבי האי נתפסו בידי הגרמנים משוטטים בשעת לילה מאוחרת - עבירה שדינה מאסר. מכיוון שהגרמנים הודיעו כי בכוונתם לבוא לפגישות, לא נותרה ברירה אלא לקיים אותן. עקב המחסור במזון, פאי מאולתר מקליפות תפודים היה הכיבוד האפשרי היחיד.

כל זה עשוי היה להיות רומן מכתבים כובש, מפתיע, עצוב ומרגש, אלמלא שכבה סכרינית עבה ודביקה שעוטפת אותו. המתיקות נוטפת מהדמויות שכולן טובות ונחמדות, והכל תמיד מסתדר על הצד הטוב. התחושה היא של חוסר אמינות ועומק, והספר נותר קליל וקלישאתי רוב הזמן.

דמותה של ג'ולייט, לדוגמה, עשויה לכאורה מחומרים של אשה שאינה נכנעת למוסכמות, עצמאית, בעלת ביטחון עצמי, אינה ממהרת להתחייב ואינה מהססת להציע נישואים לגבר שהיא רוצה. הייתי מצפה לגיבורה נועזת, דעתנית וחדת לשון, שייפר ובארוז עשו מאמץ רב להציג אותה ככזו, אך הן לא ממש הצליחו. הרושם הכללי הוא של ילדה טובה מבית טוב, שאינה מפסיקה להודות, להתנצל, לאהוב ולהתפעם.

גם בחבריה לעט יש משהו נאיווי וחד-ממדי, שמתבטא היטב בהעדפתם הספרותית - אמנם ספרות אנגלית במיטבה - אך למה אין במועדון הספרותי של גרנזי חבר אחד לפחות שקרא ספר אימה? אפילו לא פרנקנשטיין של מארי שלי? חבל גם שלמרות האזכורים הרבים של ספרים וסופרים, אין כאן ולו תובנה אמיתית אחת חדשה על שייקספיר, האחיות ברונטה או וורדסוורת, המוזכרים בין היתר.

בחלקו השני של הספר ג'ולייט מחליטה לנסוע לגרנזי והמפגש שלה עם התושבים והאי צפוי למדי. אופיים של חבריה החדשים נוח וחביב להפליא, והעלילה ממשיכה בכיוונים משמחים ביותר: איסולה מוצאת מכתבים ישנים של אוסקר ויילד; ג'ולייט מגבשת את הספר שלה שיגולל את קורותיה של אליזבת, תושבת האי שנהרגה במלחמה, ואף מקבלת אישור לאמץ את בתה. הז'אנר של רומן מכתבים נראה לעתים כפוי בחלק הזה, שהרי עיקר כוחו של המכתב כשהוא משמש כגשר - גיאוגרפי או נפשי - וכעת אינו רלוונטי עוד.

נישואיה של ג'ולייט לדאוסיי הם סוף מתבקש, אך קומדיית הטעויות הקצרה בין השניים, שמזכירה מיד את "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן, מקוממת. הדמיון לדמויות המורכבות ולעלילה המפותלת של אוסטן הוא קלוש. אבל בהחלט נדמה כי בארוז מנסה לנכס לגיבורה שלה את אחת מהתובנות היפות והחשובות של אוסטן, שטוענת (באמצעות העמדתם של הזוגות אליזבת ודארסי מצד אחד, ושארלוט וקולינס כמראה הפוכה שלהם מצד שני), שהסיפור אינו נגמר "כשהגיבור והגיבורה מתארסים סוף סוף", אלא רק מתחיל, ועל כן יש לבחור את בן הזוג בקפידה ומתוך היכרות מעמיקה.

עיקר כוחו של הספר נמצא בסיפורים ובזיכרונות של תושבי גרנזי מזמן הכיבוש הנאצי, שמעניקים הצצה חטופה לפיסת היסטוריה שאינה מוכרת לרבים. שייפר ובארוז היטיבו לתאר בצורה נוגעת ללב את הסבל שעבר על תושבי האי - הרעב והמחסור, הפרידה מהילדים שהועברו לבריטניה והסיפורים על מחנות הכפייה. אילו היו השתיים מתמקדות בסיפורים וזיכרונות אלו לבד, סביר להניח כי ספרן היה מצליח להשאיר חותם משמעותי יותר.

The Guernsey Literary and /Potato Peel Pie Society Mary Ann Shaffer and Annie Barrows