יום אחד מקבל בני אבני, ראש מועצת הכפר תל אילן, פתק מאשתו ובו שלוש מלים: "אל תדאג לי". ככל בעל טוב הוא מתחיל מיד לדאוג. חוזר הביתה, מחפש בחדרים, יורד גם למרתף, יוצא מביתו, נכנס למקלט ציבורי מעופש, מחפש בבית הכנסת הריק, מסתובב בבית הספר, בחדר המורים, אפילו לבית השימוש הוא מגיע, פותח ארון עזוב, יוצא שוב אל הרחוב, וזהו, כאן נגמר הסיפור. והקוראים המודאגים הופכים דף קדימה, אחורה, אולי דילגו על משהו. לא. אין לסיפור סוף. לעולם לא נדע לאן נעלמה אשתו של בני אבני.

כך גם לא נדע מי היא האשה הזרה, הלבושה בבגדי חאקי של מטיילים, המתגלה לפתע לעיניו של איש הנדל"ן בני ששון, מה קרה לבן אחותה של גילי שטיינר, שהיה אמור להגיע לכפר באוטובוס האחרון ולא הגיע, או מיהו האיש הזר, וולף מפציר, שחודר לחייו ולביתו של אריה צלניק.

הדברים החשובים ביותר בספר "תמונות מחיי הכפר" של עמוס עוז הם הדברים שאינם נאמרים. אבל מה שלא נאמר - מדבר בספר הזה בקולות שונים, ובלילה, בשקט, אפשר לשמוע אותם. אכן זה מה ששומע חבר הכנסת לשעבר, פסח קדם, באחד הסיפורים האחרונים: קולות של חפירה מתחת ליסודות ביתו, לאחר זמן מה שומעים את אותם קולות גם הסטודנט הערבי המתגורר במקום וגם בתו של פסח, רחל. מי חופר שם? מה הוא מחפש? האם באמת מישהו מנסה למוטט את הבית? התשובה לכל השאלות הללו נמצאת בחיפוש עצמו וכדי לחפש, על הקוראים לקחת את בידיהם ולהצטרף לחופרים.

בשלב הראשון הם יגלו זאת: גיבורי הסיפורים איבדו משהו יקר מאוד, אדם אהוב מת, נעלם, לא הגיע לפגישה, במקרים רבים הם הולכים קדימה כדי לפענח את התעלומה, מי נעלם ולמה. אבל החפצים המתגוללים בחדרי הבית, במרתפים ובמחסנים, משמשים כעקבות הקוראים להם ללכת אחורנית, לרדת אל המרתפים, לחפש במחסנים העזובים, בין ערימות מזרונים, מיטות מתקפלות, שידה מפורקת, כדי למצוא את מה שננטש, נעזב, נשכח.

שם במרתפים בני אבני לא מוצא אמנם את אשתו שנעלמה וגילי שטיינר לא מגלה את בן אחותה האבוד, אבל משם יעלה הזיכרון: איך התעקש בני אבני על כך שחברתו נאווה, שהפכה לאחר מכן לאשתו, תבצע הפלה ולא טרח להיות אתה ולצדה בזמן הזה, או איך הכתה גילי שטיינר את בן אחותה מכות קשות כשהיה בן שמונה וסירב ללכת אתה למרפאה שבה עבדה. החפצים, עקבות של מה שנשכח במרתפים, מחזירים את הגיבורים אל רגע נשכח שבו היו אטומים אל הזולת, מישהו קרוב עמד מולם והם התנכרו לו.

משהו נורא קרה בעברם של גיבורי תל אילן, לא נקלט בתודעה שלהם, לא נשמר בזיכרון, אבל הוא קיים אי שם, במרתפים, טעון בתוך החפצים, נחווה שוב ושוב דרך השיכחה, חוזר ומטריד ומחכה לרגע ההתגלות. מישהו אמר פעם שאם אצל קפקא העונש מחפש את החטא הרי במקרים של טראומה הכאב מחפש את הפצע. זה הפצע שאותו מחפשים כל גיבורי הספר ואנחנו אתם, חופרים.

ממשיכים לחפור

כי מעבר לרגע שבו איבדו הגיבורים אדם יקר, אהוב, קיים הרגע שבו התנכרו אל אותו אדם או התאכזרו אליו, ומעבר לרגע של ההתנכרות הזאת קיים הרגע שבו התנכרו הגיבורים אל הוריהם, אל עברם ואל ההיסטוריה שלהם.

הם חיים בכפר המשנה את פניו, חלקם מתכננים להרוס את הבתים הישנים, לשלוח את יושביהם הזקנים לבתי אבות, ולבנות במקום מבנים מודרניים, אבל כשהם מסתובבים ברחובות הכפר ומתכננים את העתיד, העקבות והגיאוגרפיה של המקום שולחים אותם אחורנית אל העבר הנשכח: בתים שהיו פעם חצרות משק ועתה נמסרו לעזובה, שובך יונים נטוש, דיר עזים שנהפך למחסן, דקלים שנעקרו, הם יושבים על ספסל בגן הזיכרון, פוסעים ברחוב המייסדים, עוברים על פני אנדרטה לזכר חמישה שנהרגו בהתקפה של פורעים, כל ההיסטוריה הנשכחת שזורה בגיאוגרפיה של המקום וקוראת לגיבורים לשוב ולגלות אותה, לכפר על השיכחה ולשאת בעונש של ההתנכרות אליה.

ואנחנו ממשיכים לחפור. אל מתחת לאובדן האישי ולגיאוגרפיה של הכפר, מתחת להיסטוריה הציונית והיהודית, מעבר לזיכרונות השואה המתגלים פה ושם בספר, אל היסטוריה אחרת, שכוחה. היא מצויה באותו בית עצמו שבו החלו החפירות, ביתו של פסח קדם, בסככה עזובה שבה מתגורר הסטודנט הערבי עאדל. לדעת האב, פסח קדם, עאדל הוא זה החופר בלילות: "מחפש חפץ, תעודה, ראיה שהנחלה הזאת היתה שייכת פעם לאבות אבותיו, אולי בא לתבוע לעצמו את זכות השיבה, לדרוש חזקה על החצר ועל הבית בשם סבא של סבא שאולי ישב כאן על האדמה הזאת".

ברור לגמרי שההאשמות הללו הן האשמות שווא, הרהורי לב והזיות, אבל הן מובילות אותנו לאחור. אצל עמוס עוז - אל הבדווים המאיימים על הקיבוץ בסיפור "נוודים וצפע", או אל שני התאומים שעליהם חולמת חנה ברומן "מיכאל שלי"; ואצל א"ב יהושע, אל הערבי כרות הלשון השורף את יער הקרן הקיימת ב"מול היערות". כל הערבים שיצאו מתוך הזיותיהם של גיבורי הספרות היהודיים, כדי לנקום, ועתה הם מובילים אותנו, בדרכי עקיפין, אל הסיפור האחרון בספרו של עמוס עוז, אל כפר דמיוני, אלגורי, הטובע בתוך בצות שלא יובשו ובוץ סמיך, צמיגי, ו"צחנת גוויות" העולה "מן החיים".

וכלל לא ברור אם תושבי הכפר הם הקורבנות של הבוץ הזה, או שהם המייצרים אותו, שהרי גם כשנראית דמות מוזרה באופק, אולי איזשהו מבשר שהגיע למקום, אולי גאולה, או שינוי, התגובה המיידית היא: "צריך להיזהר ממנו, צריך לתפוס אותו על חם, צריך להרוג אותו".

עמוק בבוץ

וכדי לדעת, להבין, אנחנו ממשיכים לחפור, הפעם באדמה החלקלקה הזאת, בעקבות טראומות רחוקות עוד יותר, שלא נקלטו בתודעה, לא נחקקו בזיכרון ורק תמונות מבודדות, מטושטשות, נותרו מהן, מקורן נשכח והן עוברות מדור לדור, למשל - תמונת הבוץ, שבעקבותיה אנחנו הולכים לאחור, אל מחוץ לסיפורים של עוז, שנים אחורה, ומגיעים אל סרטו של עמוס גיתאי ב"כיפור", העוקב אחר יחידה של מחלצי פצועים, ברמה, במלחמת יום הכיפורים. הסרט נפתח ביום חורף ירוק, נוצץ, אך ככל שהמלחמה נהפכת לקשה ונואשת משתנים נופי הקרב. בהתחלה נראית שלולית של מים פה ושם, לאחר מכן שוקעים המחלצים בשלולית בוץ ואינם מצליחים לצאת ממנה ולהוציא מתוכה את הפצוע על האלונקה ובסוף, בצילומים ממושכים, ארוכים, נראה כאילו הארץ כולה מוצפת בבוץ. הבוץ הזה משמש רקע לסופו של הסרט עם ההרוגים, הפצועים ואלה שנותרו לאחר המלחמה שבורים בנפשם. אך האם רק בכך מדובר? בכאב החיילים, קורבנות המלחמה?

לא ברור, צריך להמשיך ולחפור, לחלוף על פני שדות הבוץ שבהן השקיע עמוס קינן את תל אביב בספרו האפוקליפטי "בלוק 23", לעבור את שלולית הבוץ שבה מתבוססים חיילי מלחמת לבנון בסרט "שתי אצבעות מצידון" של אלי כהן, מזהמים את עצמם ואת חבריהם ומטילים כך ספק באופן שבו הוצגו במהלך הסרט כולו - כקורבנות של מלחמה הכרחית - ולהגיע אל שלולית בוץ רחוקה עוד יותר, בתקופת המנדט, בסיפורו של יצחק בן נר, "משחקים בחורף" ובסרטו של רם לוי שנוצר בעקבותיו.

הסיפור והסרט מתארים כפר קטן ונידח שקוע בבוץ חורפי אינסופי, תושביו נתונים להתעללות מתמדת מצד הבריטים וסובלים את קשיי העבודה המפרכת, הריחוק ממקומות יישוב, החורף והבוץ. באחת התמונות שבסרט יוצא בחור בשם שטרקמן לבצע המתת חסד בפרדה שלו שהזדקנה וחלתה, שלולית בוץ עוצרת אותו בדרכו, הוא מתקשה להתקדם ובלית ברירה מוציא אקדח ומחסל את הפרדה בתוך השלולית. הילד, גיבור הסרט, מתבונן במעשה בחוסר אונים, ואז מתנפל על היורה בזעקות: "רוצח, רוצח", מנסה להכות אותו ומושלך על ידו אל תוך הבוץ.

מתוך הסרט עצמו לא ברור מדוע המתת חסד של בהמה חולה מכונה רצח, מאיפה נובעת האשמה המרחפת על הכפר, האם אכן בני הכפר הם אך ורק קורבנות חפים מפשע של שלטון בריטי וטבע אכזרי, או שהטבע האכזרי הוא השתקפות של האכזריות והאלימות המחלחלת אל תוכם וממלאת את הכפר כולו.

ואנחנו ממשיכים לחפור, אחורנית, בדרך אל השלולית האחרונה ומגיעים אל בוקר חורפי בהיר, בסוף מלחמת 1948, שבו יוצאת קבוצה של חיילים "רחוצים, שבעים ולבושים היטב" לבצע משימה קלה. כמו החיילים בתחילת הסרט "כיפור", מצב רוחם מעולה, הם חשים שהקרבות האמיתיים כבר מאחוריהם ונראה להם כאילו לא מלחמה מצפה להם עתה, אלא "יום טיול". המשימה היא גירוש התושבים, נשים, זקנים וילדים, מכפר ערבי. מעשה הגירוש ופיצוץ הכפר מתבצע ללא כל תקלה. גיבור הסיפור - "חרבת חזעה" של ס' יזהר, כמובן - הוא היחיד המתקומם נגד המעשה, אך הוא מתלבט ומהסס ובסופו של דבר עומד מן הצד ולא עושה דבר.

באחת התמונות בספר, ובעקבותיו בסרט שנעשה גם הוא על ידי רם לוי, נדרשים הערבים לבוסס בשלולית בוץ כדי להגיע למשאית שתיקח אותם אל מעבר לגבול. אין אתם דבר, לא בגד, לא שמיכה, לא חפץ כלשהו, לא שתייה, הם נאלצים לעזוב בלי כל. "כבהמות", חושב לעצמו הגיבור, "כבהמות", והוא רץ לחפש ג'ריקן של מים כדי להעמיס אותו על המשאית, אך כשהוא מגיע עם המים מתברר שאיחר. המשאית כבר נסעה. מבט המצלמה של רם לוי אל השלולית מאפשר לזהות אותה בקלות: זו אותה שלולית שצולמה בסרט "משחקים בחורף", גם הבהמה המתה מזכירה אותה, וזו אולי השלולית שבה שוקעים חיילי יום הכיפורים בסרטו של גיתאי וחיילי לבנון ב"שתי אצבעות מצידון". היא עשתה דרך ארוכה, על פני כל מלחמות ישראל, והגיעה עד לכפר הנידח תל אילן. סימן בודד שאיבד את המסומן שלו, את המשמעות שהיתה לו ואת ההקשר שממנו יצא, והוא נודד על פני שיכחה של דורות, קורא לחזור אל אותו רגע נורא שבו לראשונה מי שהיה קורבן של עוול הפך למבצע העוול או לזה שעומד מן הצד ואינו עושה דבר.

תמרור להולכי רגל

ובכל זאת, הסיפור ההיסטורי הארוך לא מתחיל בשלולית של "חרבת חזעה", אלא בשלולית אחרת, בסרט "עבודה" שנעשה ב-1935, שם הולך חלוץ לארץ ישראל, דמותו מטושטשת ורק צלו נראה ברור, צל מהלך, מזדחל על האדמה, שוקע-טובע בתוך שלולית של מים ובוץ. ברגע שהגיע לפלסטינה הוחלף הצל בדמות החלוץ האמיתי והוא יצא לחצוב באר ולמלא את הארץ במים חיים, הזורמים בתעלות, בשדות ובפרדסים.

73 שנים עברו מאז שיצאה צלליתו של אותו חלוץ משלולית המים כדי לייבש בצות ולחצוב בארות ועד ששקעה שוב בתוך שלולית של מים, ו-26 כלבי טרף דורסים אותה או את בני דמותה וממשיכים הלאה בדרכם לנקום את מה שאירע במלחמת לבנון. בסרט "ואלס עם באשיר", בתמונה שבה הכלבים, שיצאו מתוך חלום בלהות של אחד החיילים, דוהרים ברחובות תל אביב וחולפים על פני שלולית של מים שבה מוטבעת דמות של גבר וילד - בתמרור להולכי רגל.

אין קשר ישיר וברור בין "ואלס עם באשיר" ל"חרבת חזעה". אבל השלולית, כזיכרון מודחק של משהו נורא שאירע בעבר, חוזרת ומופיעה כאן, כמו גם המשאית שאליה מועלים הפליטים, הנשים והזקנים, החיות המומתות ואף אותו ילד המתבונן בזעם אל המצלמה ואשר, כפי שנכתב ב"חרבת חזעה": "כשיגדל לא יוכל להיות אחרת מאשר נחש-צפעוני".

ארי פולמן חזר ב"ואלס עם באשיר" 26 שנים לאחור, אל התקופה שבה שירת במלחמת לבנון, והצליח להעלות ממרתפי הלא-מודע את זיכרון הטבח בסברה ושתילה. איך ישב על גג של בית, ראה את פצצות התאורה, ידע משהו על הנעשה במחנה ולא עשה דבר. אך הזיכרון הזה שנחשף בסרט אינו אלא קצה קרחון של זיכרונות אחרים שעדיין נותרו בעלטה ועדיין לא נמצאה האנימציה הנכונה שתחשוף אותם, דרך העקבות שהותירו השלוליות והבוץ.

ובכל זאת משהו מזה נחשף בסיפורים על מה שאירע בכפר תל אילן. הדבר הנורא שאירע לתושביו הוא שלא הושיטו להם יד לעזרה כשהיו זקוקים לעזרה, בעבר הקרוב ובעבר הרחוק, כאירוע אמיתי שקרה להם או כזיכרון שהועבר אליהם בירושה מהוריהם באירופה. הדבר הנורא שקרה להם הוא שהם עצמם לא הושיטו יד כשמישהו אחר היה זקוק לעזרה. והדבר הנורא הוא שבין שני הרגעים הללו, שבהם היד לא הושטה, הם לא הצליחו למצוא את עצמם ואת זהותם. זה אולי מה שמתחבא במרתפי הכפר תל אילן, שבמקרה זה, כמובן, איננו אלא משל בלבד.

ספרה של נורית גרץ, "על דעת עצמו", ראה אור בהוצאת עם עובד

מתוך הסרט כיפור של עמוס גיתאי. הבוץ שאיש לא ייחלץ ממנו


מתוך ואלס עם באשיר, ציור: דוד פולנסקי