אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך מירנדה ג'ולי. תירגמה מאנגלית: עידית שורר. הוצאת אחוזת בית, 192 עמ', 86 שקלים

כותרת הספר של מירנדה ג'ולי, "אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך", נשמעת כמו לקוחה מספר עזרה עצמית אמריקאי ממוצע, מהסוג שמלמד אותנו איך לרכוש כסף, השפעה וידידים בעזרת כמה דקות של תרגול יומיומי. אפשר כמעט לראות את האשה האמריקאית שקנתה את הספר הזה מתבוננת במראה בעיניים כבויות ולוחשת לעצמה את המנטרה החיובית - אףאחדלאשייךלכאןיותרממך, אףאחדלאשייךלכאןיותרממך - רגע לפני שהיא נכנסת לאיזו פגישה עסקית חשובה. בתום הקריאה מתברר ששם הספר הוא רק מנה נוספת מאותו רעל מתקתק שג'ולי מגישה במנות מדודות, טעים רק באותה מידה שהוא שורף את הקרביים.

אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך, לא משום שאת שייכת לכאן, אלא משום שאף אחד לא שייך לכאן בכלל, ממש כמוך.

זו המציאות שבה חיות דמויותיה של ג'ולי, שב-16 סיפורים קצרים מתמזגות לכדי דמות אחת, הלובשת ופושטת צורות, מינים וגילים, אך שומרת על קול יחיד ועקבי. הקול המספר הזה נוירוטי ובודד, נזקק ופגיע, בעל מבנה אישיות מעורער ומיניות מעורפלת, תמיד כמה לרומנטיקה ולאינטימיות, מתאכזב מהן שוב ושוב אך לעולם לא מאבד תקווה. מצד אחד, הקול האחיד הזה הוא נקודת החולשה של הספר: לא משנה אם הדמות המספרת היא של נערה מתבגרת או גבר מזדקן, הם נשמעים בדיוק אותו הדבר; ומצד שני, מתוך העקביות צומח גם היופי המזוקק של חוויית הקריאה: כי הקול הקבוע הזה נהפך לחברה שהקוראים פוגשים בכל סיפור מחדש, מישהי אבודה ומבולבלת לפחות כמונו, שעד סוף הספר קשה שלא להתאהב בה.

קשה עוד יותר להפריד אותה מדמותה הממשית של מירנדה ג'ולי בעלת פני המלאך הממזריות (ויסלחו לי חוקרי ספרות ברחבי העולם, שטרחו במשך שנים על המצאת מונחים כמו "המחבר המובלע"). כך נהפך קובץ הסיפורים הזה למעין אוטוביוגרפיה רגשית, כפי שג'ולי כינתה אותו, מחקר מעבדה על נוירוזה, אובססיה, בדידות וכמיהה.

הדמויות של ג'ולי כמעט תמיד מאוהבות, ותמיד באובייקטים בלתי מושגים או לא קיימים. אשה אחת מצליחה לנהל רומן חפוז, של כמה דקות, עם השכן שלה ממש בזמן שהוא שקוע בתרדמת נרקולפטית, אחרת חולמת על הנסיך הצעיר ויליאם מבריטניה ומנהלת שיחות ארוטיות עם אחותה כדי להגיע לסיפוק מיני. בסיפורים אחרים מתאהבות הדמויות במישהו שכלל אינו קיים. יש למשל פנטסיה על פורץ המטפס במדרגות הבית, או על צל אינסופי המרחף ביקום (באחד הסיפורים החלשים יותר בספר, מופרך ממש כפי שהוא נשמע).

גם הזוגות הממשיים בספר רק מבצעים במכניות את ההתנהגויות הזוגיות שלהם במקום לחוות את הרגש, כמו אותו זוג לסביות שאחת מהן מסוגלת לאהוב את האחרת רק כשהיא חובשת פיאה וזהות שאולה בעת עבודתה כחשפנית, או זוג ניו-אייג'י קליפורני שמצליח להגיע לקרבה אמיתית רק במסגרת עבודה כזוג ניצבים בסרט.

בעולמה של ג'ולי מערכות היחסים המצליחות ביותר הן המדומיינות, מכיוון שהן מתרחשות בתוך הראש ואינן מתרסקות אל קרקע המציאות. כוחם של הסיפורים הוא בכך שהדמויות מכירות בניתוק הזה מהמציאות, כואבות את הפער שבין הפנטסיה המושלמת ובין חוסר היכולת לקיים אותה בעולם הממשי ובכל זאת מסרבות לזנוח את האובססיה שמעניקה משמעות לחייהן.

מבחינה עלילתית, ג'ולי מצליחה לבנות סיטואציות מופרכות לחלוטין ובכל זאת מתקבלות על הדעת: אשה שמלמדת זקנים לשחות על הרצפה בסלון, בעיירה שאין בה בכלל בריכה או ים, או אב שמלמד את בתו הצעירה את תנועות האצבעות שפיתח כדי לגרום לנשים להגיע לאורגזמה. הסיפורים של מירנדה ג'ולי מתקדמים באופן אסוציאטיווי, וכך היא מייצרת עולם חלומי ומציאותי בו זמנית, עולם שעצם ההיגיון שלו משוגע, או לכל הפחות נוירוטי למדי.

זו היתה יכולה להיות עוד אסופת סיפורים פוסט-מודרנית מייגעת, שחוזרת על אותו מסר לעוס של ניכור קיומי וזיוף רגשי בעידן הנוכחי, אבל ג'ולי מצליחה להתחמק מהמלכודת (לפחות ברוב הסיפורים). היא מכוונת היטב אגרופים של מלים, ומשלחת אותם הישר לבטן הקוראים, בדיוק ברגע הכי בלתי צפוי, שנייה אחרי שגיחכנו לעצמנו מאחד מהמשפטים השנונים שהספר גדוש בהם. רגע של חוסר תשומת לב, וג'ולי כבר מורידה לנו סנוקרת ומזכירה שהבדיחה היא גם על חשבוננו, ושהכאב הקיומי הזה, שאותו היא מפליאה לתאר, הוא הכאב היומיומי שלנו, שברי החיים שאנחנו מנסים לאחות באמצעות השלכות רגשיות כושלות על הסובבים אותנו. או במלים הדוקרות שלה: "הסבל הזה, הגסיסה הזאת, זה מה שיש... החיים הם פשוט כאלה, שבורים, ואני מטורפת אם אני מקווה למשהו אחר".

הבהירות הצורבת של המשפט הזה היא תמצית היכולת של ג'ולי להכאיב ולרגש בו זמנית. היופי בסיפורים שלה הוא שבעצב הזה אין ייאוש, אלא דווקא פליאה כמעט ילדותית לנוכח העולם. העולם של ג'ולי הוא חלום קסום, שסכין נעוצה במרכזו. כשאנחנו זזים, זה מדגדג קצת בהתחלה ואחר כך שורף נורא, אבל בכאב הזה יש משהו נעים ומעורר.

בסיפורים המוצלחים יותר בקובץ ג'ולי מצליחה להזכיר שחוסר השלמות הזה הוא היופי, הוא מה שהופך אותנו למי שאנחנו. כמו כתם העור הצועק על פניה של הגיבורה בסיפור "כתם לידה", רק אחרי שהיא מסירה אותו, היא מגלה שאיבדה חלק חשוב מדי מעצמה: "רק מי שפעם זכה במשהו מכיר את ההרגשה הזאת. קרה לכם פעם שנורא רציתם משהו והשגתם אותו? אם כן, אתם יודעים שזכייה היא הרבה דברים, אבל אף פעם לא מה שחשבתם. עניים שזוכים בפיס לא נעשים עשירים. הם נעשים עניים שזכו בפיס".

ג'ולי היא מספרת מוצלחת, נעים להתערסל בחיקה ולשמוע ממנה סיפור, הן בזכות היכולת הלשונית שלה והן בזכות הכישרון העלילתי שלה. מבחינה לשונית, היא מצליחה ללכוד שפה מדוברת חיה ומפרפרת ולפרוש אותה על גבי הנייר, מבלי לאבד את חיוניותה. עבודת התרגום של עידית שורר מוצלחת ברובה, אבל חלק ניכר מהווירטואוזיות הדיבורית של ג'ולי נגוז במעבר לעברית.

No One Belongs Here More Then You \ Miranda July

הדמויות של מירנדה ג'ולי כמעט תמיד מאוהבות, ובאובייקטים בלתי מושגים: אשה אחת מנהלת רומן עם השכן שלה בזמן שהוא שקוע בתרדמת נרקולפטית, אחרת חולמת על הנסיך ויליאם ומנהלת שיחות ארוטיות עם אחותה כדי להגיע לסיפוק מיני