אבן הסבלנות עתיק רחימי. תירגמה מצרפתית: עמית רוטברד. הוצאת בבל, 148 עמ', 88 שקלים

הספר הזה נפתח בתיאור חדגוני של חפצים בתוך חדר: "החדר ריק. חף מכל קישוט. מלבד הקיר המפריד בין שני החלונות שעליו תלוי פגיון קטן, ומעל הפגיון תצלום של גבר משופם"; "אבן הסבלנות" נכתב במבט צונן שסוקר חפצים ואנשים באותה הנימה, ממשיך הלאה, אל גבר גוסס ששוכב על רצפת החדר. "הגבר, מבוגר יותר כעת, שרוע על מזרן אדום כמו צבע הרצפה... הוא רזה. מדי. עור ועצמות. חיוור. מקומט. אפו דומה יותר ויותר למקור של נשר. הוא עדיין לא צוחק. ועדיין נראה מלגלג. פיו פעור למחצה. עיניו, קטנות עוד יותר, שקועות בארובותיהן. מבטו תלוי בתקרה, בין הקורות השחורות והמרקיבות".

המשפטים של עתיק רחימי מרובי נקודות. מרחב הנשימה של המשפט קצר, נעצר שוב ושוב; כמו החדר הריק, גם הלשון של רחימי מבקשת להיות חפה מכל קישוט. דבק בתיאור הכמו-עובדתי.

רחימי מספר את סיפור השפלתה של אשה אפגנית מדוכאת, שרק כאשר הגבר שהיא נשואה לו גוסס ומושתק, היא יכולה להתחיל לדבר, לראשונה. התיאור החפצי הוא בעצם תיאור חפציותה שלה. רחימי מבקש לספר את סיפורה של אשה מדוכאת - נעדרת למעשה - שחיה באפגניסטאן, שכמעט מרגע לידתה התייחסו אליה כאל חפץ.

הספר מבקש להיות בעצם המונולוג שלה; האשה המדוכאת מתעוררת וקורמת עור וגידים כאדם מדבר: "יש לי עוד כל כך הרבה דברים להגיד... דברים שהצטברו בתוכי מזה זמן מה. אף פעם לא היתה לנו ההזדמנות לדבר עליהם. או, אם נהיה כנים, אתה מעולם לא נתת לי הזדמנות לדבר עליהם". היא מדברת, בעוד שהגבר השוכב מולה הופך להיות בדמיונה "אבן הסבלנות" - אבן עתיקה ש"בפניה אתה מתנה את כל הצרות שלך, הייסורים, המכאובים, המצוקות... אתה מדבר אליה, ומדבר אליה. והאבן מאזינה לך, סופגת את כל המצוקות".

אבל ההיצמדות אל הלשון החפצית, אל לשון שכמו סופרת ספירת מלאי של עצמים, לא עושה חסד עם המשימה הזאת, החשובה. לא מכיוון שהיא דלה מדי, אלא להפך, ההתעקשות על המונוטוניות הופכת את החומרה שנדמה שרחימי מבקש להשיג על פיה.

"אי אפשר לחשוד בשום נוכחות"; ואכן, הטקסט מצליח להשיג איזו דממה, הסתובבות סביב אותה נקודה, תיאור עיקש של אי-התרחשות, של העדר. מתוכו מצליח לבצבץ איזה ייאוש, דממה של החדר המסוגף שבו שוכב הגבר הגוסס, תחושה של חוסר מוצא. "זבוב פולש לאוויר הדומם של החדר. הוא נח על מצחו של הגבר... כלום לא מגרש אותו. הוא ממשיך בנתיבו, אובד בתוך הזקן, חוקר את הגוף. חוזר. נח שוב על הפנים. נדבק לצינורית התחובה בתוך הפה הזה, הפעור למחצה".

בסופו של דבר גם המונוטוניות הופכת למניירה. ולא במקרה, כמו במעין תנועת פיצוי, ההתרחשויות הופכות ל"גדולות מהחיים". כאילו לא מספיק להביא את סיפור ההשפלה השקטה של אשה שאין לה מוצא ממעגל החיים שבו היא שרויה, מצטרפים מאורעות שגודשים את הסאה: בתוך הבית - פריצה, אונס, גילוי עריות, בגידה, זנות; ובחוץ - מלחמת אחים, יריות, הריסות בתים, איש דת שמסרסר בנשים, רצח. וכך, בעצם, שום סיפור לא מסופר ממש. דמותה של האשה, שנותרת לכל אורך הדרך חסרת שם - היא חסרת שם באופן עמוק, אולי הרבה יותר ממה שרחימי התכוון. המונולוג הארוך שלה קלוש כל כך, ויש תחושה שזו מעין הולוגרמה של אשה.

הספר הוא חיקוי של לשון שבורה, לא ניסיון התמודדות ממשי עם השבר שחולל אותה. "הקול הזה שיוצא מגרוני, זה הקול הכמוס מזה אלפי שנים", אבל לא נשמע באמת שום קול. אף אחד, בעצם, לא מדבר. אי אפשר לזהות קולות של ממש, של דמות ממשית. יש כאן רק שרטוטים, מין קווי מתאר חרישיים, לדמויות אפשריות - בפעם אחרת, בסיפור אחר.

קווי המתאר המטושטשים הם אב-טיפוס. מטושטשים, חובקי כל אבל לא באמת קיימים, לא באמת נוכחים. הספר מדבר על אי-נוכחות, על העדר, ולא מתמודד אתם באמת באופן ישר. הלשון העובדתית נהפכת במהרה לרגשנית, רגשנות שברגעים מסוימים אף מעוררת מבוכה; לא בשל ה"חומרים הנוראים" שרחימי מביא, אלא מפני שהם לא מקבלים את מקומם הראוי, מכיוון שהלשון שמספרת אותם הפכה זה מכבר למניירה. "הגוף הזה בתוך הריק. הגוף הריק הזה". רחימי לא כותב מתוך הריק, הוא מנסה לבחון את התנועה בתוך הגוף הגוסס, בתוך אי התנועה; הוא פונה לכיוון אחד, ואז כדי לאזן, כדי למלא, הוא פונה לקוטב השני.

היובש, כשהוא מובא אל הקצה שלו, הופך לרגשנות, לעתים אפילו למלודרמטיות. "הכל שוקע באילמות ובחידלון של הגבר... גם צרעה, בזמזומה המאיים, לא מצליחה להפר את הרפיון השורר בחדר. היא חגה וחגה סביב הגבר, מתיישבת על מצחו - אם היא עוקצת אותו או לא, אף פעם לא נדע - ועפה לעבר התקרה... היא מפרכסת. ואחר כך כלום. כלום. ושוב נופל הלילה. יריות מהדהדות". כך הניסיון לניקיון, ללשון תיאורית חפה מכל שייר "רגשי", מתגבש במהרה והופך לטון מיופייף מאוד, רגשני: "השמש שוקעת. כלי הנשק מתעוררים. גם הלילה הורסים. גם הלילה הורגים. בוקר. גשם. גשם יורד על העיר ועל חורבותיה. גשם יורד על הגופות ועל פצעיהן". הנקודות הרבות במשפטים של עתיק רחימי מתגודדות, מתקבצות יחד והופכות לסימן קריאה מהבהב, מסנוור; אבל גם קלוש מאוד, חסר כל ממשות.

Pierre de patience \ Atiq Rahimi

נשים ברחוב באפגניסטאן. היובש נהפך לרגשנות