פרח ברים: ימי ולילותי ההרסניים והמושחתים כמארחת במועדון לילה בטוקיו ליה ג'ייקובסון. ידיעות ספרים, 380 עמ', 88 שקלים

אודה, כי התנסותי הפרטית כמארחת בבר יפאני הסתכמה בלילה עגום אחד. ולא בשל פיטורים או חוסר התאמה. אל הבר המפואר הגעתי כעיתונאית במטרה לכתוב על חיי המארחות הישראליות בטוקיו, תופעה שהיתה אז חדשה יחסית. ריאיינתי את מנהלת הבר ששיתפה פעולה ברצון ושוחחתי עם כמה מארחות ישראליות ששמחו לחלוק אתי את חוויותיהן. מרגע פרסום הכתבה בעיתון "חדשות", יצא עלי קצפן של המרואיינות הישראליות. הכתבה, שנקראה בישראל, גרמה דאגה בקרב ההורים שניסו לשדל את הבנות לחזור הביתה. נדמה כי לא הרבה השתנה מאז בעולם האירוח ביפאן, והספר "פרח ברים" של ליה ג'ייקובסון הוא הראיה לכך.

בספר מתארת ג'ייקובסון את חוויותיה האישיות ביפאן בכלל וכמארחת בבר בפרט. היא מישירה מבט מפוכח ומשועשע לעבר המקום השונה הזה שאליו נקלעה. בהומור, ביושר ומבלי לייפות את המציאות היא כותבת על הטוב והרע שבאי היפאני, מנקודת מבטה של צעירה אמריקאית המתנשאת לגובה של 180 ס"מ (על עקבים).

ג'ייקובסון, בוגרת תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה, נסעה ליפאן כדי להעמיק את הידע בשפה, להתנסות בהרפתקאות חדשות, לכייף (בלשון הספר) וגם להרוויח כסף. ליפאן היא מגיעה כמורה בבית הספר "לומדים אנגלית בשמחה" והמשרה הזאת מאפשרת לה לקבל ויזת שהייה. היא מתגוררת אצל משפחה יפאנית ומשמשת חברה לאיו, ילדה-גאון בת ארבע, שהצליחה ללמוד אנגלית באמצעות צפייה בסרטי דיסני. צרותיה של ג'ייקובסון מתחילות כבר אז, כאשר בניגוד להוראות אוקא-סאן (הכינוי היפאני לאם המשפחה) היא משאירה את תחתוניה בראש ערימת הכביסה ולא בהסתר בתחתיתה, כפי שהתבקשה (ביפאן תחתוני נשים נחשבים לאביזר לבוש ארוטי, תחתוני ילדות משומשים נמכרים במכונות אוטומטיות, נגנבים מחבלי כביסה ובכלל, בבתים שמרניים עדיין נהוג לכבס את בגדי הגבר בנפרד מבגדי האשה).

ביקור תמים שלה אצל פסיכיאטר, שמטרתו לקבל מרשם לכדורים נוגדי חרדת טיסה, יוצר תגובת שרשרת. הפסיכיאטר, המתעלם מהחיסיון הרפואי, שש לבשר למעסיקיה בבית הספר לאנגלית שהיא "לא נורמלית", והיא מפוטרת ומגורשת מבית המשפחה שאצלה התגוררה.

ללא עבודה או קורת גג, ומצוידת בהמלצה "תחזרי לנוח בארץ מולדתך", נקלעת ג'ייקובסון לעבודה כמארחת ב"פאלאס בר", הנמצא באזור גינזה בטוקיו, שבו היא לומדת להכיר את הצד האפל של החיים ביפאן. "משימתה של המארחת, כפי שהוסבר לי, היא לנהל שיחות כיפיות ומחמיאות עם גברים תוך כדי שתיית אלכוהול", היא מספרת, אך תיאור זה נכון רק בחלקו. מאמה-סאן, מנהלת הבר, יורדת לחיי עובדותיה ורודה בהן, המארחות חייבות לבדר לקוחות שיכורים, מעליבים ותובעניים, להתחרות עם מארחות אחרות על תשומת לבו של גבר, לצאת לרחוב ולשדל גברים חולפים לבקר בבר, להשתכר ולרוקן בערמומיות את ארנקיהם של גברים יפאנים קשישים.

גם ג'ייקובסון מודה לפעמים כי חשה השפלה וחוסר אונים מול המערכת המשומנת היטב שאין לעבור על כלליה. "תפקידנו ב'פאלאס' היה להיות חסרות אישיות משל עצמנו עד כמה שזה אפשרי. המארחת האידיאלית דומה לבובה מתנפחת: פלסטיק מושלם מבחוץ, חלולה מבפנים. החלל הזה חיוני כדי להוות כלי שמכיל את הפנטסיות של הלקוחות".

במשך הספר מתברר כי ג'ייקובסון - בחורה אינטליגנטית וסקרנית, הדוברת שפות רבות, בעלת כושר אבחנה חד, יכולת הישרדות וחוש הומור בריא, שיודעת ללגלג לא רק על היפאנים אלא גם על עצמה - הגיעה ליפאן עמוסה מטען כבד: יחסים לא פתורים עם אמה, אנורקסיה, בולימיה ונטייה לחתוך את זרועותיה בתקופות מצוקה. ביפאן היא מאמצת לה התנהגות מתריסה והרסנית, הכוללת גניבה מחנויות, שכרות עד אובדן חושים, מכירת תיקי מעצבים מזויפים, התנסות בסמים ובחירה מפוקפקת בגברים מזדמנים. "והפעם, כאילו כדי להוסיף לתערובת הרעילה של אלכוהול וריקנות, פיתחתי פטיש לזרים - לשכב עם כל מיני גברים מסתוריים שזיינו אותי וזרקו אותי".

הפער בין אישיותה לבין עבודתה כמארחת בבר מעורר מתח לאורך כל הספר: כאמריקאית צעירה היא מתקשה להתמודד עם הפער שבין חינוכה לעצמאות ולאינדיווידואליות לבין החינוך היפאני השמרני שדורש ממנה לציית לכללים, לסגוד לגברים ולדכא את צרכיה. ביפאן היא "מסמר בולט" - אמרה שגורה במערכת החינוך היפאנית האומרת כי "יש לדפוק על מסמר בולט", יוצאי הדופן משולים למי שיש להכות על ראשם כדי שיתיישרו עם האחרים, כי מערכת החינוך אמורה לייצר מוצר אחיד (בעברית חלה טעות בתרגום שהחליף בין מסמר לציפורן - "הציפורן שבולטת היא זאת שחוטפת את המכה").

עינה החדה של ג'ייקובסון מבחינה בפרטים הנעלמים לעתים מעיני הזרים (והחזירה אותי לחוויות שאותן עברתי גם אני ביפאן). כך, למשל, העדר השימוש בצירוף המלים "אני אוהבת אותך", "וזה פשוט משום ש'איי שיטרו' לא נאמר באף לא אחת מהסיטואציות שבהן מצאתי את עצמי עד לאותו רגע". התחושה העוברת בין דפי הספר היא של איום מתמיד, גם פיסית, השהות ביפאן מאיימת ואפילו מסוכנת: טוקיו למודת רעידות אדמה וגיי'קובסון מתגוררת בבית שקירותיו הדקים מאיימים לנפול, היא מצויה בחשש מתמיד מפני פיטורים, טייפון, מפולות אדמה, צונאמי ועוד. בנוסף, המאמה-סאן עוקבת אחריה ומאיימת לגרשה, היא מתעוררת שיכורה בתחנות רכבת שכוחות אל, הלקוחות והגברים בחייה משפילים אותה והיא לא יכולה לצאת נגד התרבות היפאנית הנוקשה. אבל למרות כל אלה מקרינה ג'ייקובסון שמחת חיים ואופטימיות.

ג'ייקובסון עבדה במשך שנתיים בברים בטוקיו. גם כדי להוכיח לעצמה ואפילו ליפאנים כי "למרות שיפאן פחות או יותר הורתה לי ללכת הביתה, תגובתי היתה 'לא' רם ומתריס. אף לא אחד... לא יכריח אותי לעזוב את המדינה הזאת לפני שאני ארצה לעזוב". לכך אפשר להוסיף את המשכורת הגבוהה, האלכוהול שנמזג חופשי וכישוריה של ג'ייקובסון לתעתע בלקוחותיה ולשחק ברגשותיהם, אשר הפכו אותה למארחת הטובה ביותר בגינזה, ובצדק. קוראי הספר לא יכולים שלא לחבב אותה - היא מפוכחת, שנונה, מצחיקה, חכמה ואמיתית ואינה מנסה לייפות את המציאות.

ויש גם נקודה ישראלית - בספר מוזכרות שתי ישראליות - אווה המלצרית ועוד ישראלית עלומת שם שהושלכה לכלא בשל שידול עובר אורח במגע. המחברת תוהה "אם מישהו אי פעם ביקר אותה בכלא", כנראה שג'ייקובסון לא הכירה את אנשי שגרירות ישראל בטוקיו, שמעולם לא הפקירו עלמה במצוקה.

ייתכן שהספר היה נקרא בעונג רב, אילולא התרגום הקלוקל. במקרים רבים נאלצתי לחזור ולקרוא את אותה פסקה כמה פעמים כדי להבין למה התכוון התרגום. לדוגמה (מעמ' 92): "אני חייבת לציין שזה קרה באותה נקודת זמן של השהייה שלי ביפאן שבה התחלתי להרגיש מאוד נוח ביפאנית. עם זאת, בו בזמן, עוד לא למדתי שלא כדאי לי להשתמש ביכולת שלי לדבר את שתי השפות כדי לעצבן אנשים אחרים" (האם בשל עובדה זו שם האחראי על התרגום נותר חסוי ונעלם מן הקוראים?) גאולתי באה ממילותיה של ליה ג'ייקובסון עצמה: "אני לא בדיוק יודעת להגיד, זה הולך לאיבוד בתרגום". גם אני הלכתי לאיבוד אי שם בעקבותיה.

Bar Flower: my decadently destructive days and nights as a Tokyo night club hostess / Lea Jacobson

שפרה הורן היא סופרת ומחברת הספר "חוויה יפאנית".

מארחות בברים ביפאן מתוך הסרט 'לילות טוקיו'. חייבות לבדר את הלקוחות