פשוט זה לא: 19 ישראלים מנסים לשרוד בג'ונגל המשפחתי של המאה ה-21 בעז גאון ואפרת מיכאלי (עורכים). הוצאת עם עובד, עמ' 268, 88 שקלים

על כריכת האנתולוגיה שערכו בעז גאון ואפרת מיכאלי צייר דוד פולונסקי את הזירה המשפחתית כזירת קרקס שבה מלהטטים הורים - דימוי קולע ומעורר הזדהות הלקוח מהרשימה "ג'אנגלר של חיי היום-יום" של דן תורן: "לפעמים אני נדמה לעצמי כג'אנגלר שאומן להקפיץ באוויר ארבעה כדורים, אבל מוצא את עצמו מקפיץ חמישה, שישה, שבעה כדורים, כל הזמן, כך שתמיד לפחות כדור אחד נופל לרצפה".

גם אני חשה כך, ואולי עוד יותר ממני בן זוגי, זה שהספיק, עד לשעה 10 בבוקר, להביא את בתנו הרכה לגן, ללקוט בשוק מצרכי מזון לארוחת הצהריים ולבשלם - ורק כעת התיישב בכיסאו שמעבר לקיר לתרגם לפרנסתנו - עד שיגיעו הילדים הרעבים מבית הספר. שנינו נושאים יחד בעול הבית ובעול הפרנסה, שנינו מתרוצצים בין שולחנות העבודה שלנו (זה שלי בחדר השינה, זה שלו בסלון) לבין אלף ואחת המשימות הנצחיות שהן חיי המשפחה.

אל קריאת האנתולוגיה שיזמו וערכו בני הזוג גאון-מיכאלי ניגשתי אפוא בהתלהבות, שמחה על כך שסוף סוף מישהו נדרש לעיין באחד הנושאים המעסיקים ביותר אותי ואת בן זוגי, גם את חברינו ומכרינו. בנמרצות הינהנתי למקרא ההקדמה שכותרתה "כאב הרפאים של המשפחתיות", שמיטיבה לבטא את המבוכה והכאב שהם מנת חלקו של כל מי שבוחן את חייו המשפחתיים לאורה של אידיאת המשפחה; גם הסכמתי עם דעת העורכים שלפיה "אמא", "אבא", "בעל", ו"רעיה" התרוקנו זה מכבר מתוכנם המסורתי והפכו "למעין כלי קיבול קליפתיים המתמלאים כל יום בדרכים שונות". עוד בהקדמה: לעדותם של העורכים, קל היה לדובב אנשים לדבר על משפחותיהם וקשה יותר היה למצוא אנשים שיהיו נכונים ומסוגלים לספק עדות כתובה. היו כמה וכמה שהתחרטו ונסוגו ברגע האחרון, מחמת החשש לפגוע, מפני "מה יגידו", בשל שמירת צנעת הפרט ו"כביסת הכביסה המלוכלכת בבית" (למקרא החלק המאוד מפורט הזה בהקדמה חשתי לרגעים מבוכה - נדמה היה לי שאני עצמי נחשפת לכביסה המלוכלכת של יחסי העורכים עם מקצת כותביהם).

מבלי לדעת מיהם "אלה שלא כתבו" - חסרונם זועק; כי הנעדרים מן האסופה שעניינה המשפחה והשתנותה הם, כנראה, למרבה האבסורד, אנשי המשפחה, כשהכוונה, בעיקרה לאנשי המשפחה המכונה "נורמטיווית", זו שגם העורכים מתייחסים אל התמורות שעברו עליה בהקדמה, גם במשפחות "גרעיניות, הטרוסקסואליות, מהסוג שרואים בקומדיות מצבים. גם שם ניטשות מלחמות, כללי המשחק לא מובנים מאליהם, והכל פתוח למשא ומתן. בקיצור, בכל בית מתגוררת חיה אחרת".

לקוראים המצפים להיות זבוב על קירותיהן של משפחות כאלו נכונה אכזבה. נכונים להם ערב רב (ולא אחיד ברמתו) של סיפורי רווקים-רווקות, זוגות בראשית הדרך, מקימי תאים אלטרנטיוויים (אם חד הורית, זוגיות חד-מינית עם ובלי ילדים).

רוב הרשימות עוסקות בזוגיות או בכמיהה לזוגיות - במקרה הטוב. מקצתן תלושות לחלוטין מן הנושא שלשמו כונסו: אליען לזובסקי וענבל רשף חופרות בדימוי הגוף הבעייתי שלהן, רם גלבוע מקונן על מות הרומנטיות (אך תורם סיפור משמעותי - ורומנטי עד דמעות - מחיי הוריו) וגידי שפרוט בעיקר מתרברב במעלליו המיניים במסגרת זוגיות פתוחה.

רוב הכותבים לא היו הורים בעת הכתיבה - או לא התמקדו בה בכתיבתם; חלקם נתונים במערכת זוגית עולת ימים, שלא מאפשרת פרספקטיווה אמיתית.

לחשדי, המחסור באנשי משפחה, הבולט ככשל עריכתי, הוא שהניע את העורכים "להצטרף לקלחת" - דבר שעשו, כלשונם, "ולו כדי לסתום את פיה של כותבת פוטנציאלית אחת (שלא כתבה) שכינתה אותנו 'הזוג המושלם'". נקודת המבט של מיכאלי - האשה שאיבדה את עצמאותה עם נישואיה והפיכתה לאם - חיונית לספר וכובשת בכנותה. לעומתה, גאון בן זוגה מצטייר, מרשימתו שלו, כגבר בעל חשיבות עצמית, עסוק בעצמו, ביצירתו, משווע ל"חדר משלו". אם אין די בכך, הוא מזכה את ג'יין אוסטן, שומו שמים, במשהו שמעולם לא היה לה - בעל! ועדיין, מבחינת התרומה לספר, בהיותה צד ברשומון הזוגי, ועל רקע המחסור בנקודות מבט של אנשי משפחה, זו עדות נחוצה.

משפחתיות או לא, יש בין הרשימות חלשות (ענבל רשף נגועה בנרקיסיזם ושיווק עצמי, יוסי שריד מכביר מלים וחף מצניעות - אבל מודה: "הייתי אבא מחורבן"), ויש יפות, מעוררות מחשבה, מרגשות: הרשימה של ארנה קזין על אהבה בשני בתים (במקרה האוהבות הן שתי נשים) מתאפיינת בחקירה עצמית אמיצה של הדבקות במקדש האינדיווידואליזם, הרשימה של אג"כ (מה זה השם-בדוי הזה? איזה אגף צבאי כללי?), הומוסקסואל שאימץ עם בן זוגו ילד, מציבה מודל לתא אלטרנטיווי ולאבהות משמעותית. היא עשויה לנסוך אומץ בזוגות הומוסקסואליים נוספים להרחיב את המשפחה ובכלל, עושה יחסי ציבור טובים להורות אחרת. רשימתה של מרב בטיטו על נישואי הבוסר שלה לחברה האשכנזי, כדרך להתנתקות מן הזהות המזרחית, נוקבת ומדויקת (זהו כמעט סיפור קצר עתיר פרטים משמעותיים); הרשימה של יעל ישראל, המסרבת להיות אם משמיעה קול אמיץ ונדיר במדינה הסוגדת לכושר הילודה; קול חשוב, רענן, משמיע גם איאד ברגותי הפמיניסט, שהעורכים, משום מה, בחרו לכנות את החברה שאת שמרנותה הוא תוקף "נצרתית" - ולא ערבית-ישראלית.

מבין הבודדים המייצגים את המשפחה הנורמטיווית, מבריק-מצחיק הקומיקסאי שחר נבות, עם עמודי "המונוגמיסט": "קוראים לי שחר ואף פעם לא התגרשתי", מספר בן דמותו לקבוצת התמיכה העונה לו בקול אחד: "אוהבים אותך, שחר".

אפשר שהשירות הטוב יותר שעושה האסופה למשפחתיות הישראלית הוא בגלמה את הקושי לבודד את יסוד "המשפחה" מיסודות משמעותיים אחרים ובלתי ניתנים לניתוק, הפועלים בתוך התא המשפחתי והשותפים ביצירת הקונפליקטים שבו: לאומיות, מגדר, מוצא, דת, מעמד חברתי-כלכלי ועוד. אפשר שדרך ראיונות היו העורכים מצליחים להשיג תמונה מדויקת יותר, עמוקה יותר, משפחתית יותר. אפשר שאפרת מיכאלי ובעז גאון קצת נצמדו למעגל חבריהם ומכריהם כשהרכיבו את מה שהם מכנים "קבוצה אקראית" (והרי כתיבה היא כבר מכנה משותף שיש לו בוודאי קשר עם השכלה, אינטליגנציה, מעמד חברתי) או נאלצו להיכנע לתכתיבי ההוצאה לאור.

בראשי, יותר מכל טקסט כתוב, ייחרט האיור של פולונסקי. זכור לי, כאשר נולד ילדי השני, אמר לי מישהו: "זוג עם ילד זה זוג עם ילד. רק כשנולד הילד השני זו משפחה". המישהו הזה צדק. רק מי שנולד לו ילד שני וילד שלישי ומצא עצמו מסתרבל ברחוב עם פמליה, מנהל מטבח חצי-מוסדי (כל ילד מביא אתו חבר) ובעיקר מתמודד, בכל רגע נתון, עם צרכים ורצונות מנוגדים של הילדים, של בן-זוגו, של עצמו, חי את הקרקס הזה, וכמו שכתוב על הכריכה: "פשוט זה לא".

המונוגמיסט, קומיקס של שחר נבות מתוך הספר