תל אביב
17°-10°
- קצרין 11°- 6°
- צפת 10°- 5°
- טבריה 19°- 9°
- חיפה 16°-10°
- אריאל 11°- 6°
- ירושלים 11°- 6°
- באר שבע 17°- 5°
- מצפה רמון 11°- 5°
- ים המלח 20°-11°
- אילת 19°- 9°
- לדף מזג אויר
16:15
מחלת האבנים מילנה אגוס. תירגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן. הוצאות כתר, הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד ספרי סימן קריאה, 122 עמ', 72 שקלים
"התואר של הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר פנוי ברגע זה" - מודיעה העטיפה האחורית של "מחלת האבנים", בציטוט מהעיתון האיטלקי "קוריירה דלה סרה" - "וזו הזדמנות להעניקו למלינה אגוס". ואמנם, "מחלת האבנים" מתאפיין בגישה מעניינת לרבים מן הנושאים שבהם עסקה הסופרת שאליה מרמז התואר שמילנה אגוס מוכתרת בו; הסופרת שעל שמה נקרא פרס חשוב שאגוס גרפה - אלזה מורנטה.
גם ב"מחלת האבנים", בדומה ל"כזב וכישוף" של מורנטה (שניהם בתרגומה הנפלא של מרים שוסטרמן), מטילה דמות נשית מן העבר את צלה על המספרת: סיפור האהבה הנואש, האסור וחסר הסיכוי של הראשונה נכרך בזה של המספרת, מפרשן אותו, וזוכה לפרשנות חדשה לאורו. בשני הרומנים, הגיבורות הן סבתא ונכדה, והפער הבין דורי - שאמור להקל על הנכדה, שלכאורה כבר אינה כבולה לאותן קונצפציות שוביניסטיות שהגבילו את סבתה - אינו משפיע כלל על סיכוייה של הנכדה לאושר, וסופו שהוא רק מאשש מעין חוסר אונים שכרוך באהבה. חוסר האונים הזה, שאינו מושפע מגורמים כמו זמן היסטורי, מיקום או אפילו האופי הספציפי של האוהבים, הוא שמאמלל את חייהן של הדמויות ב"כזב וכישוף", והוא עומד במרכז העניין הרעיוני של "מחלת האבנים".
לסבתה של גיבורת הרומן, אשה יפהפייה בשנות ה-30 לחייה, יש מוניטין בעייתיים באי סרדיניה, שבו היא מתגוררת עם בני משפחתה: מחזריה הרבים מאבדים בה עניין ונוטשים אותה בזה אחר זה, וחדשות על מכתבים שהיא שולחת להם, שאמורים היו להיות אישיים, נפוצות באי ומקנות לה שם של מופקרת. גורלה להישאר רווקה כל ימיה נראה חתום עד שלכפר הקטן בסרדיניה מגיע גבר חסר כל, ניצול ההפצצות של צבא ארצות הברית על העיר קליארי, ומבקש להתארח בבית המשפחה. כהכרת טובה על טוב לבם של המארחים, הוא מציע לשאת את בתם לאשה. תחנוניה שלא להינשא לו כמובן לא באים בחשבון מבחינת המשפחה, שעטה על ההזדמנות להיפטר מעולה של הבת מחוסרת המזל. עם בעלה הטרי, גבר לא צעיר ולא קל במיוחד, צפויים לה חיים של חוסר עניין ואי-אהבה הדדית מוצהרת, אך דומה שלאור הניסיון שהספיקה לצבור מול מחזריה בכל הנוגע לאהבה, היא מוצאת נחמה בחדגוניות הקפואה שחייה החדשים מציעים לה.
כך מתארת אגוס, באחד הקטעים היפים בספר, רגע של כמעט-אינטימיות בחיים של ניכור ודאי, בין הסבתא לבעלה: "והרגעים הכי יפים היו כשסבא היה מצית את המקטרת במיטה אחרי הביצועים, והיה ניכר מפניו שטוב לו... אבל אף-פעם לא הוסיף משהו אחר, ולא משך אותה אליו, אלא שמר שתהיה רחוקה. וסבתא תמיד שאלה בלבה איך זה שהאהבה כל-כך משונה, שאם היא לא רוצה להגיע היא לא מגיעה, לא עם המיטה וגם לא עם החביבות והמעשים הטובים, ומשונה שדווקא לאהבה, שהיא הדבר הכי חשוב, אי-אפשר בשום אופן לגרום שתבוא".
אלא שכמה שנים אחר כך, לקראת שנות ה-40 לחייה, היא נשלחת למרחצאות מרפא באיטליה, בניסיון לפטור אותה מן האבנים בכליות שמהן היא סובלת (זו מחלת האבנים), ושאינן מאפשרות לה להיכנס להריון בריא וללדת ילד. עם הכנעת המחלה שהרחיקה ממנה, כך מאמינה המספרת, את האהבה, היא זוכה לבסוף לאהוב ולהיות נאהבת כפי שייחלה עוד במכתביה כאשה צעירה: היא פוגשת גבר שאיבד את רגלו במלחמה, והשניים מתאהבים זה בזה בטירוף. בזמן שהותם של השניים במרחצאות, על היבשה במרחק בטוח מן האי סרדיניה, נשברות כל המוסכמות שהגבילו ושיתקו את הסבתא בחיי היומיום: היא מבלה עם הגבר הזר בחדר האוכל, מול מבטיהם המופתעים של כל שאר המטופלים, שיודעים שהיא אשה נשואה, וחווה אתו, בגיל 40, את חוויותיה המיניות המשמעותיות הראשונות.
סיפור האהבה הלהוט, היצרי והקצוב מראש בין השניים ישפיע על חייה של הסבתא לנצח, והוא מפרנס כמה מהפרקים המוצלחים ביותר ברומן, שבהם מגיעה כתיבתה של אגוס לשיא ברגישותה ובפיכחון שלה. תשעה חודשים לאחר מכן נולד בנה הבכור, אבל את הגבר כרות הרגל ממרחצאות המרפא היא לא שבה לראות מאז סיום הטיפול שלה וחזרתה לאי סרדיניה.
אחרי כל תפנית בעלילה - ועוד צפויות כמה תפניות אחרי אלה המצוינות למעלה - עוקבת המספרת, הנכדה, מרותקת, בהערצה ומבלי לבקר את סבתה. יפה עושה אגוס שהיא מותירה את האפשרות לשפוט את דמות הסבתא לקוראים (שבתורם יתקשו שלא להזדהות אתה).
אם כן, האומנם זו הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר כיום? קשה לומר בשלב זה, שבו יש בידינו רק ספר אחד מתורגם של אגוס, שהוא ספרה השני במקור (והזכויות על שני ספרים נוספים כבר נרכשו לתרגום). בנוף הספרותי של איטליה פועלות בשנים האחרונות סופרות שכתיבתן מתאפיינת במידה דומה של עוצמה ותנופה, ביניהן אלנה פרנטה (מחברת "ימי הנטישה"), שזכתה גם היא למועמדות לאותו תואר מכובד. דומה שבשני העשורים שחלפו מאז מותה של מורנטה ב-1985 נהפכה הסופרת ילידת רומא לסבתא רוחנית מן הסוג שהסופרות האיטלקיות של הדור הנוכחי מרבות לעסוק בו: היא מטילה את צלה הענק, המרתק והמורכב עד אין-קץ גם על אגוס, שבתורה ניזונה ממנה ומתווכחת אתה, ממשיכה את כתיבתה ובה בעת מעודדת אותנו לקרוא אותה מחדש.
לזכותה של אגוס ייאמר, שקשה לחשוב על צל נדיב יותר לחסות בו, ושכתיבתה, על אף או שמא בזכות השפעתה של מורנטה, עומדת לעצמה, במלוא יופיה ורגישותה הגדולה.
סרדיניה. לאהבה אין גיל