תל אביב
16°- 9°
- קצרין 10°- 5°
- צפת 9°- 4°
- טבריה 16°- 9°
- חיפה 14°- 9°
- אריאל 9°- 5°
- ירושלים 8°- 5°
- באר שבע °-°
- מצפה רמון 10°- 5°
- ים המלח 20°-11°
- אילת 20°- 9°
- לדף מזג אויר
06:25
גאוה ומשפט קדום, פרק 34 ג'יין אוסטן. תירגם מאנגלית: אהרן אמיר. הוצאת ספרית מעריב, 376 עמ', עמודים 195-188. 1994
השוואת תרגומים: ג'יין אוסטן. תירגמה מאנגלית: עירית לינור
אחרי צאתם בחרה לה אליזבת, כאילו מתוך כוונה להתרתח על מר דארסי ככל האפשר, לשוב ולעיין בכל המכתבים שכתבה אליה ג'יין מאז היתה בקנט. לא היתה בהם שום תלונה של ממש, אף לא כל חזרה על מעשים שהיו בעבר, ולא שום ביטוי לסבל בהווה. אך בכולם, וכמעט בכל שורה של כל מכתב, חסרה אותה עליצות שאפיינית היתה לסגנונה לשעבר, ואשר הואיל ונבעה משלוותה של רוח אשר שלום לה עם עצמה, והיא חושבת טובות על כל אדם, כמעט מעולם לא העיב עליה עב. אליזבת שמה אלה לבה שכל משפט מעורר רושם של אי-נחת, וזאת מתוך תשומת-לב שספק אם זכה לה אגב קריאה ראשונה. התפארותו המבישה של מר דארסי במצוקה שעלה בידו לגרום חידדה את הרגשתה לגבי סבלותיה של אחותה. נחמת-מה מצאה לה במחשבה שבעוד יומיים עתיד ביקורו ברוזינגס להסתיים, ונחמה גדולה עוד יותר מצאה בכך שבעוד פחות משבועיים תהיה היא עצמה שוב עם ג'יין ותוכל לסייע לה לשוב לאיתנה ככל שחיבה מסוגלת לסייע בכך.
היא לא יכלה לחשוב על הסתלקותו של דארסי מקנט בלי לזכור כי דודנו אמור ללכת עמו, אך הקולונל פיצוויליאם הבהיר כי אין לו שום כוונות בכלל, וכל כמה שנעים היה האיש לא היתה לה שום כוונה לחוש עצמה אומללה בגללו.
בעוד היא מחליטה דבר בענין זה העיר אותה פתאום קול המצילה, והיא נבוכה מעט למחשבה שזהו הקולונל פיצוויליאם עצמו, שפעם אחת כבר בא לבקר לפני כן בשעה מאוחרת בערב ואפשר שבא עכשיו לשאול לה במיוחד. אבל עד-מהרה הודחה המחשבה הזאת, ורגשותיה שונו לגמרי, כאשר ראתה, לתמהונה הגמור, והנה מר דארסי הוא הנכנס לחדר. בחיפזון פתח מיד בחקירה-ודרישה על מצב-בריאותה, ואת ביקורו נימק ברצונו לשמוע כי הוטב לה. היא ענתה לו באדיבות קרה. כמה רגעים ישב תחתיו, ואחר-כך קם והתחיל להתהלך בחדר. אליזבת הופתעה, אך לא אמרה דבר. לאחר שתיקה של דקות אחדות ניגש אליה כאיש נסער-ברוחו, וכך פתח לאמור:
"לשווא נאבקתי. לא יצלח הדבר. איני יכול להתגבר על רגשותי. חייבת את להרשותני לומר לך עד כמה אני הוגה אליך הערצה ואהבה לוהטת".
תמהונה של אליזבת היה גדול מלהביע במלים. היא לטשה עיניה, הסמיקה, פיקפקה, והחרישה. הוא ראה בכך עידוד מספיק, ומיד לאחר-כך באה ההצהרה על כל מה שהוא חש וכל אשר חש מכבר כלפיה. הוא היטיב לדבר, אך היה עליו לפרט עוד רגשות מחוץ לאלה של הלב, ובנושא העדנה נשא מידברותיו לא פחות מאשר בנושא הגאוה. על הרגשת הפחיתות - על ההשפלה שבדבר - על המכשולים המשפחתיים שתמיד העמידם שיקול-הדעת כנגד נטיית-הלב - עמד בחום שכמו נבע מרום-היחש שהוא פוגע בו, אלא שלא היה צפוי ביותר לסייע לחיזורו.
למרות הטינה המושרשת בה לא יכלה שלא להתרשם מן הכבוד שחולק לה גבר כזה ברגשי-חיבתו, ואף שגם רקע קט לא חל שינוי בכוונותיה, צר היה לה בתחילה בשל הכאב המזומן לו; עד אשר העיר את חרון-אפה בדברים שהשמיע אחרי-כן וכל חמלתה נבלעה בכעס. עם זאת ניסתה למשול ברוחה כדי לענות לו באורך-רוח, כאשר יסיים. הוא גמר את דבריו בתארו לפניה את כוחה של אותה התקשרות שחרף כל מאמציו מצא כי נבצר ממנו להדבירה, ובהביעו את תקוותו כי עתה תגמול לו כגמולו ותקבל את ידו המושטת. כאשר אמר זאת ראתה בנקל כי אינו מסופק כלל שייענה בחיוב. הוא דיבר על חשש וחרדה, אך קלסתר-פניו הפיק בטחון של ממש. מצב זה יכול היה רק להעלות את חמתה עוד יותר, וכאשר כילה לדבר האדימו לחייה והיא אמרה:
"אני סבורה כי במקרים כאלה מקובל להביע רגש של הכרת-טובה על הדברים שהושמעו, גם אם אין להשיב עליהם באותו מטבע. טבעי הדבר לחוש הכרת-טובה, ואילו יכולתי להרגיש רגשי-תודה הייתי מודה לך עכשיו. אבל אינני יכולה - מעולם לא רציתי שתחשוב עלי טובות, ואתה ודאי השמעת דעה זו באי-רצון גמור. צר לי שגרמתי כאב למישהו. אולם הדבר נעשה שלא במזיד כל-עיקר, ואני מקווה שהכאב לא יארך. הרגשות אשר זמן רב, לדבריך, מנעו אותך מלהודות בנטיית-לבך, ודאי לא יתקשו הרבה להתגבר עליה אחרי ההסבר הזה".
מר דארסי, שנשען היה על מדף-האח ועיניו נעוצות בפניה, דומה היה כי טינה לשמע דבריה התעוררה בו ופתיעה כאחת. פניו חוורו מרוב כעס, ומבוכת-נפשו ניכרה בכל תווי-פניו. מתאמץ היה להיראות שלו ברוחו, ולא אבה לפצות את שפתיו עד שסבור היה כי השיג זאת. השתיקה נוראה היתה לרגשותיה של אליזבת. לבסוף, בקול המפיק מנוחה מאולצת, אמר:
"וזו כל התשובה שאתכבד לצפות לה! אולי מותר היה לי לבקש לדעת מדוע, במאמץ מועט כל-כך לנהוג באדיבות, משיבים כך את פני. אבל אין זה חשוב ביותר".
"באותה מידה גם מותר לי לשאול", השיבה היא, "מדוע בחרת לומר לי, מתוך כוונה גלויה כל-כך לפגוע בי ולהעליבני, שאתה מחבב אותי בניגוד לרצונך, בניגוד לבינתך, ואפילו בניגוד לאפייך? האם לא היה בזה צידוק-מה לחוסר-אדיבות, אם אמנם לא נהגתי באדיבות? אבל יש לי עוד עילות לרוגז. אתה יודע זאת. האם אתה סבור שלולא הכריעו רגשותי שלי נגדך - אילו היו אדישים, או אילו היו אפילו חיוביים - היה שיקול כלשהו יכול לפתותני להיענות לאיש שהיה הכלי שהרס, אולי לעולמים, את אשרה של אחות אהובה ביותר"?
כאשר יצאו הדברים האלה מפיה שונו פניו של מר דארסי; אבל ההתרגשות לא ארכה, ובעוד היא ממשיכה האזין לה בלי לנסות לשסעה:
"יש לי כל יסוד שבעולם לחשוב עליך רעות. שום מניע אינו יכול להצדיק את התפקיד המרושע וחסר-הנדיבות שמילאת שם.
אתה אינך מעז, אינך יכול להכחיש שהיית האמצעי העיקרי, אם לא היחיד, והפרדתם זו מזו, שבגללך יצא שמו של זה לגנאי בפי הבריות בשל גחמנות ואי-יציבות ושמה של זו היה ללעג בפיהם בשל תקוות שנכזבו, ועל שניהם הבאת מצוקה קשה מאין כמוה".
היא שהתה, וזעם לא מעט ראתה שהוא מאזין בסבר המוכיח כי שום רגשי-נוחם אינם מפעמים בם. הוא אף הביט בה בחיוך של חוסר-אמון מעושה.
"האם יכול אתה להכחיש שעשית זאת?" חזרה ואמרה.
במראית-עין של שלוה השיב אז, "אינני רוצה כלל להכחיש שעשיתי כל מה שלאל-ידי כדי להפריד את ידידי מאחותך, גם לא ששמח אני על הצלחתי. כ ל פ י ו נהגתי ביתר טוב-לב מאשר כלפי עצמי".
אליזבת בחרה שלא להראות כי שמה לב למחשבה אדיבה זו, אך משמעותה לא נעלמה ממנה כשם שלא היתה צפויה להפיס את דעתה.
"לא רק על הענין הזה", המשיכה, "טינתי מיוסדת. זמן רב לפני כן כבר חרצתי משפטי עליה. אפייך נתגלה בסיפור-הדברים ששמעתי לפני חדשים רבים מפי מר ויקם. מה תוכל למצוא לומר בנושא זה? באיזה מעשה דמיוני של ידידות תוכל ללמד כאן זכות על עצמך? ובאיזה סילופים יכול אתה כאן להוליך אחרים שולל?"
"את מוצאת ענין רב בדאגותיו של האדון ההוא", אמר דארסי בנעימה שלווה פחות, ובפנים סמוקים יותר.
"מי אדם היודע מה היו צרותיו ויכול שלא לחוש בו ענין?"
"צרותיו!" חזר דארסי דרך-בוז; "כן, אכן גדולות היו מאוד".
"ואתה גרמתן", קראה אליזבת בעוז. "אתה הבאת אותו למצבו הנוכחי, מצב של עוני - עוני יחסי. אתה מנעת ממנו את היתרונות שודאי יודע אתה כי נועדו בשבילו. - אתה גזלת משנות חייו הטובות ביותר אותה אי-תלות שמגיעה היתה לו לא פחות מכפי שהיתה ראויה לו. אתה עשית כל זאת! ועדיין יכול אתה להתייחס בבוז ובלעג לדיבור על צרותיו".
"וזאת", קרא דארסי, בעוד הוא מתהלך בפסיעות מהירות בחדר, "דעתך עלי! כך אני נראה בעיניך! אני מודה לך שהסברת לי זאת בהרחבה כל-כך. לפי חישוב זה אכן כבדים חטאי! אך אולי", הוסיף, עם שעצר בפסיעותיו ונסוב אליה, "היית יכולה להעלים עין מעבירות אלו לולא נפגעה גאוותך לאחר שהודיתי בתום-לב כי זמן רב היססתי ולא יכולתי להגיע לכלל כוונה רצינית. יכול הייתי למנוע את ההאשמות המרות האלו אילו התחכמתי יותר להסתיר את לבטי ואילו השליתי אותך לחשוב שאני פועל מתוך נטיית-לב צרופה ומוחלטת: מתוך תבונה, מתוך שיקול, מתוך כל דבר שבעולם. אבל כל הסתר-דברים תועבה הוא לי. גם אין אני בוש ברגשות שעליהם סיפרתי. טבעיים היו וצודקים. האם את יכולה לדרוש ממני שאשמח על פחיתותו של חוג משפחתך? שאתברך בתקוה למצוא לי קרובים שמעמדם בחיים ירוד בפירוש כל-כך משלי?"
אליזבת חשה והנה זעמה גובר והולך מרגע לרגע: ואף על-פי-כן ניסתה כמיטב יכולתה לדבר במנוחת-נפש כשאמרה:
"טועה אתה, מר דארסי, אם אתה מניח שהאופן בו השמעת את הכרזתך השפיע עליה במשהו פרט לכך שחסך ממני את הדאגה שאולי היתה מפריעה לי להשיב את פניך אילו נהגת ביתר נימוס".
היא ראתה איך ניתר ממקומו לשמע הדברים האלה, אך הוא לא אמר מאומה, והיא המשיכה:
"לא היתה כל אפשרות שתציע לי את ידך בצורה שבה הייתי עשויה להתפתות לקבל אותה".
שוב היה תמהונו ניכר לעין והוא הביט בה בהבעה של חוסר-אמון מהול בעלבון. היא המשיכה:
"מלכתחילה - כמעט יכולה אני לומר, מן הרגע הראשון שהכרתיך - החדירו בי הליכותיך אמונה מוצקה ביותר שאתה איש יהיר, שחצן, והוגה בוז אנוכי לרגשותיהם של אחרים, וזאת עד כדי כך שנוצר אותו מסד של מורת-רוח שהמאורעות שבאו אחרי-כן בנו עליו סלידה ניצחת כל-כך: ופחות מחוש לאחר שהכרתי אותך כבר היתה לי הרגשה שאתה הגבר האחרון בעולם שאפשר יהיה אי-פעם לשדל אותי להינשא לו".
"אמרת די-והותר, גבירתי. אני מבין בתכלית את רגשותיך, ועכשיו אין לי אלא להתבייש ברגשות שהיו לי עצמי. סלחי לי שגזלתי כל-כך הרבה מזמנך, וקבלי-נא את מיטב איחולי לבריאותך ולאשרך".
ובמלים אלו מיהר ויצא את החדר, וכעבור רגע שמעה אותו אליזבת פותח את דלת-הכניסה ועוזב את הבית.
עכשיו גברה מרקחת רגשותיה עד לכאב. היא לא ידעה איך תחזיק מעמד, ומחולשה ממש ישבה ובכתה מחצית השעה. עם שחשבה על מה שאירע גדל תמהונה מרגע לרגע. העובדה שמר דארסי פנה אליה בהצעת נישואים! - שמאוהב היה בה חדשים כה רבים! - מאוהב עד כדי כך שמבקש הוא לשאלתה למרות ההשגות שבגללן מנע את ידידו מלשאת את אחותה, ואשר באותו תוקף לפחות ודאי הן מופיעות גם במקרה שלו - מופלאה היתה כמעט מהיאמן! נעם לה שבלי-הדעת עוררה חיבה עזה כל-כך. אבל גאוותו, גאוותו הנתעבת, הודאתו חסרת-הבושה במה שעשה באשר לג'יין, הבטיחה שאין לה מחילה שבה הודה בכך, אם גם לא יכול היה להצדיק את הדבר, ואטימות-הרגש שבה דיבר על מר ויקם, בלא שינסה להכחיש את אכזריותו כלפיו - כל אלה הכריעו עד-מהרה את הרחמים שהעירה בה לרגע המחשבה על החיבה שהוא רוחש לה.
היא המשיכה בהגיונות מסעירים מאוד עד שנשמע קול מרכבתה של הליידי קאתרין ועורר בה את ההרגשה עד כמה אין היא מסוגלת להתייצב מול עיניה הבוחנות של שארלוט, והיא נסה אל חדרה.
גאווה ודעה קדומה
יצירת המופת הקלאסית של הסופרת הבריטית בת המאה ה-19 ג'יין אוסטן, שבתה את לבם של קוראים ברחבי העולם וזכתה לאינספור עיבודים וגירסאות. הרומן בין מר דארסי העשיר והיהיר, בעל האחוזה והממון לאליזבת בנט הנמרצת, בתו של בעל קרקעות כפרי פשוט, מצטיין בזריזות מילולית, סודות והסתרות ורומנטיקה.
בפרק 34, אליזבת נמצאת בעיצומו של ביקור אצל חברתה הטובה שארלוט הנשואה הטרייה לכומר מר קולינס, בן חסותה של דודתו הזקנה, הקפריזית והעשירה להפליא של מר דארסי. כשדארסי מגיע לבקר את דודתו ופוגש בליזי, דעתה כה נתונה ללבה השבור של אחותה ג'יין ולזיכרונותיה משיחות הנפש עם ויקהם, שהיא לא שמה לב שיש מי שמחפש את חברתה, נואשות.