ילדי ההפקר: החצר האחורית של תל אביב המנדטורית תמי רזי. הוצאת עם עובד, ספריית ספיר, 94 שקלים

בשנות ה-30 של המאה שעברה הפכה תל אביב מפרוור גנים שקט של יפו לעיר מסחר תוססת ולבירת התרבות והבידור של היישוב החדש. ואולם, בחצר האחורית של הכרך העולה - הנהנתני והראוותני - היו גם עוני ודלות, זוהמה ופשיעה, שהפרו את הסדר הבורגני הטוב ואיימו על תחיית החזון הציוני של אירופה בלב הלוואנט. ילדים חסרי בית התגוללו בגינות ציבוריות וקיבצו נדבות, או עסקו במסחר זעיר; נערים שוטטו בחוסר-מעש בחבורות חשודות, ונשים צעירות התרועעו עם ערבים ועם חיילים בריטים.

ספרה של היסטוריונית התרבות, תמי רזי, המבוסס על עבודת הדוקטור שכתבה במסגרת התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, מבקש לתאר את המציאות ההיא, שבה לא רק בתי קפה, חנויות לממכר מעילי פרווה ובתי באוהאוס צחים ונאי מרפסות איפיינו את העיר העברית הראשונה; המחקר החלוצי שכתבה עוסק באופנים שבהם אובחנה תופעת הילדים העזובים בתל אביב, באופי ההתייחסות אליה ובדרכי ההתמודדות אתה.

עזובת ילדים ונוער היתה אז מושג נוכח מאוד ועם זאת מעומעם, ורזי משרטטת את גבולותיו המטושטשים: הילדים היו בטווח הגיל הרחב שבין בני 7 לבני 18; כללה עבריינים צעירים, אבל גם ילדים ששוטטו ברחובות לתומם או עסקו ברוכלות; התייחסה לילדים שגדלו במשפחות שנחשבו לא-מתפקדות ולכאלה שסווגו בקטגוריות אורגניות שונות, לוקים בנפשם ("פסיכופטים" ו"נוירוטים") ובשכלם ("רפי-שכל" ו"כבדי-חינוך"). נערות שקיימו קשרים שונים, בהם גם קשרי ידידות עם בריטים, או קשרי עבודה עם ערבים - כמלצריות או רקדניות - בעסקים בבעלותם היו גם הן מקור לבושה.

להרחיק אותם מהעיר

הטענה העיקרית שעולה מן הספר היא שבין השנים 1933-1945 זיהו אנשי מקצוע שעסקו בטיפול ביישוב העברי זיהו את הילדים העזובים של תל אביב עם מוצא מזרחי. גורמים אלה תיארכו את לידתה של הבעיה לתחילת גלי העלייה החמישית ההמונית, ובהמשך קשרו אותה למהגרים שעברו לתל אביב מריכוזי היישוב הישן ולפליטי המאורעות מיפו ומשכונות הגבול הדרומיות שמחוץ לתחומה המוניציפלי. השאיפה להרחיקם מגבולות העיר (בתחילת 1940 ביקש ראש העיר ישראל רוקח מוועד הקהילה הירושלמי להתערב ולמנוע הגירה פנימית לתל אביב) ביטאה את מקומם כסמני גבול תרבותיים.

כדי לאתר את עמדותיהם הגלויות והסמויות של אנשי המקצוע שטיפלו בבעיה העלתה רזי את התיקים המאובקים של המוסדות שעסקו בה מארכיון עיריית תל אביב ומהארכיון הציוני, ועיינה בחומרים שנקשרו בעבודתם. בשיח הער המתואר השתתפו פוליטיקאים ואנשי ציבור, רופאים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים ומשפטנים, מחנכים ופעילות בארגוני הנשים שתמכו במרץ במערך העירוני. ביומיום פעלו הגורמים בשטח בהתאם לגישות אבחוניות וטיפוליות שמקורן מגרמניה ובהתאם לנורמות החקיקה הקולוניאלית הבריטית (שהתפתחותה הרלוונטית מתוארת אף היא בספר).

מחר נלמד לתקוע סכינים

רזי מתעכבת על היריבויות והחיכוכים שבין הגורמים השונים שבהם התערבבו מאבקי-אגו ורצונות כנים להיטיב עם האומה הנבנית. כיום נדמה שאיש אינו נותן דעתו למידה שבה העסיקה תופעת העזיבות את ראשי היישוב בעת ההיא. סימן וזכר למידה זו אפשר למצוא ביצירות שכתבו סופרי התקופה ומשורריה, שהעיסוק בילדותם העשוקה של ילדים עזובים לא פסח גם עליהם. כמו צ'רלס דיקנס, ג'יימס מתיו ברי ("פיטר פן") וצ'רלס קינגסלי ("ילדי המים") במחוזותיהם ובזמנם, גם היוצרים שלנו שילבו בכתיבתם ביקורת חברתית לצד סלידה מן המעמדות הנמוכים. לאה גולדברג כתבה את "נסים ונפלאות" (1938) על נסים, רוכל השרוכים הקטן, וכמוה כתבו על עבודתם של ילדים מזרחים, בעיקר תימנים, גם ברכה חבס ואהרן זאב. נתן אלתרמן כתב עליהם בשירו "ילדי הפקר": "חצי גרוש שרוכי-נעליים ושלושה מיל עיתונים/ היום היום תקענו רק עיניים/ מחר נלמד לתקוע סכינים!".

יגאל מוסינזון ב"חסמב"ה וילדי ההפקר" (החמישי בסדרה, שראה אור ב-1951, אך מתייחס לתקופת המנדט) שלח את החסמ"באים - מופת לצבריות מתפרצת - להציל חבורת ילדים עזובים שהעתיד צופן להם עבריינות וחיי הרחוב, רובם ככולם ממוצא מזרחי. ברבים מן הספרים, לצד שימוש בטון חומל, הופנתה אצבע מאשימה כלפי הוריהם המפקירים אותם לכל רוח. כך מסביר ירון זהבי את התורה כולה על רגל אחת: "העניין הוא בכך, חברים, שהילד אינו אשם; אשמה החברה המגדלת אותו".

כמו באי קפה "כסית" ודומיו, נהגו גם המוסדות המטפלים לטפול על ההורים את האשמה לעזובת צאצאיהם; משפחותיהם של הילדים העזובים נתפשו כמרובות ילדים, נתמכות סעד וחסרות להט ציוני, שבאו "לקחת מן העיר ולא לתת לה" - דימויים שנשענו רק בחלקם על המציאות, ניזונים מאמונות המנגידות בין המערב המתקדם והמודרני למזרח הפרימיטיווי והנחשל.

ההורים שכרעו תחת עול הפרנסה וההתאקלמות לא נתפשו כקורבנות של קשיי הגירה, או של גורל מר, אלא פורשו כמי שבחרו בהתנהגות כזאת שתואמת את "אופיים": בלתי-יצרני, קרתני-גלותי, לא-חילוני. התכונות שיוחסו להם - עצלות, אדישות ומוסר עבודה ומשפחה קלוקל - עמדו בניגוד להוויה התל-אביבית החסונה, השזופה ויפת-הבלורית (מיותר לציין שגם אשכנזים-בני-אשכנזים לא עמדו בתקן המחמיר שלה).

הפרובלמה של הנערה

הקשת הרחבה של הנסיבות המשפחתיות שהובילה לעזובה, והעובדה שבחלק מהמקרים השתמרה המסגרת המשפחתית השלמה ובכל-זאת נתפשו רבים מהילדים כעזובים, חשפו את פניה של חברת הגירה ענייה ואת החשש בה מפני אובדן ערכים כללי.

המדד לאבחון עזובה היה - כי אם המשפחה "עובדת מחוץ לביתה" - חושף את התפישה המגדרית המסורתית שאיפיינה את היישוב: גברים צריכים לפרנס את משפחותיהם, ונשים - לשבת בבית ולגדל תינוקות ציונים.

ההיבט המגדרי בלט גם בקשר לעזובת נערות, שנחשבה לבעיה מאיימת במיוחד בהקשר המיני-לאומי, והוא זוכה בספר לדיון נפרד. "הפרובלמה של הנערה", כפי שהוגדרה על ידי המוסדות המטפלים, ראתה בנערה המזרחית יפהפייה פתיינית חמת-מזג ונטולת מוסר. חומרת הבעיה הצדיקה אפילו את התערבותה של הרבנות, שככה סתם לא ניתנה לה דריסת רגל במעוזי הטיפול החילוניים. החותמת "עזיבות" הכשירה את הקרקע להתערבויות שונות - מסיוע כלכלי למשפחות (בניגוד לדימוי העצמי האנטי-פילנתרופי של היישוב החדש, שביקש להתבדל מהיישוב הישן), ועד להוצאתם של ילדים רבים מבתיהם. טיפול משפחתי ממשי היה מקובל פחות; התחושה בממסד היתה שהמשפחות עצמן הן חסרות תקנה. הספר דן בהרחבה במסגרות ההשמה השונות, הפתוחות והסגורות: במעונות היום והמקלטים, הקייטנות, מגרשי המשחקים, מסגרות החינוך המיוחד, המועדונים ("קלובים"), מסגרות ההכשרה המקצועית, המשקים והמוסדות, שחלקם הוקמו הרחק מתל אביב, אולי כדי לספק מרפא באוויר הצח ובעבודה החקלאית ואולי פשוט כדי להרחיק את הילדים מהעיר.

אשר לנערות תורגמו התיאורים האוריינטליסטיים שבדוחות העירייה, מתפעמים מן האקזוטיקה וחוששים מן האירוטיקה, לטיפול מגדרי שמרני, שאותו נקטו אפילו ארגוני הנשים, שבין היתר הפעילו מסגרות חינוך מקצועי שניתבו את הנערות להיות עוזרות בית ותופרות, וכך גרמו - גם אם לא במכוון - להנצחת מעמדן הנחות ממילא. ספרה של רזי מתמקד בתופעה האוניוורסלית-עירונית של עזובת ילדים ונוער בהקשרה הארצישראלי, ודן בה באומץ לעומקה ולרוחבה. רזי, קשובה לקולות שנדמו, מצביעה על היותו של הדיון המקומי מנותק מן המציאות ברמות שונות: ביניהן הערכת-היתר הכמותית את המזרחים (שתרמה לדמוניזציה שלהם) חרף שיעורם היחסי ההולך ופוחת באוכלוסיה בשנות המנדט, וכן בהפרדה המלאכותית שיצר השיח בין מזרחים לאשכנזים ובינם לערבים, שלא תאמה את המציאות שבה נפגשו כולם עם כולם כעניין שבשגרה.

המחקר מיטיב להשתמש בגוף הידע הפוסט-קולוניאלי שהתפתח בעולם ובישראל בעשורים האחרונים; הגם שהספר כולל מסקנות חמורות ומתייחס בהרחבה להפליה כלפי מזרחים, ניכר בו שלא נכתב כדי להשיג צדק פואטי וכפיצוי על זיכרון שנגזל.

רזי לא נרתעת מלהביא לפני הקוראים תכנים שאינם עולים בקנה אחד, ולעתים אף מחלישים לכאורה את התזה שלה: למשל, לצד תיאור התערבותם של המוסדות בחייהם הפרטיים של רבים מודגש שלא אחת היו אלה ההורים שפנו לעזרה; כי הרשויות הכירו בהידרדרותן של נערות אשכנזיות לזנות; ושגם ילדים ממוצא אשכנזי סווגו באופן חשוד כלוקים בתחלואים (מערביים אמנם, בעיקר נוירוזות שונות).

עוד חשוב לציין, שלמרות הביקורת כלפי הגורמים המטפלים, רזי אינה מתייחסת אליהם כאל נבלים שעסקו בהפליה מכוונת. ברי לכן שעוצמת הטיעון של רזי באה דווקא מן ההכרה במורכבות הבעיה. זאת ועוד, רזי לא יודעת רק לחקור, היא יודעת גם לכתוב; הספר מוגש באופן רהוט, מתובל בלשון עשירה ומלווה בציטוטים רבים המחיים את התקופה.

הספר מצטרף לספרים אחרים הרואים אור בשנים האחרונות ומבקשים להסיר את הקסם מן העיר הלבנה, אנטיתזה לאלבומים המתרפקים על עברה המפואר. רזי הפכה כל אבן בארכיונים, התעמקה במסמכים השונים, קראה מחקרים היסטוריים ותיאורטיים רלוונטיים והשכילה לכתוב מונוגרפיה חברתית-היסטורית מופתית ומרתקת.זוהי גלולה אנטי-נוסטלגית שהיא גם שיר אהבה מפוכח לתל-אביב-יפו, החוגגת השנה 100 שנים להיווסדה, שיר שכמוהו אפשר לשורר רק ממרחק של זמן.

טליה דיסקין כותבת עבודת מחקר העוסקת בנשיות בתקופת היישוב

מלמעלה: חיילים אוסטרלים בחופשה בתל אביב; נערים עובדים בסנדלרות; קיטנה על חוף הים; נערים לומדים נגרות