בתוך כל פסקה שכותב אסף ענברי מקופל תמיד מוות. "הביתה" - איזה שם נהדר לרומן הזה - הוא יצירה ספוגת מוות: מתים בו בינקות ומתים בו בילדות ומתים בו בעת השירות בצבא ומתים בו בתאונות ומתים באסונות ומתים ממחלות ומתים מתסכול ומתים בלי סיבה. באפיקים של ענברי, וגם באשדות יעקב המרוחקת 3 קילומטרים מאפיקים, שבה גדלתי אני מגיל 11, הסוף תמיד בא כמו בצירוף העברי "נפל ומת": גם כאובדן חד-משמעי וגם כהערה אירונית, פושקינית, על החיים שנחיו קודם. "ארונצ'יק, ביומו האחרון בקיבוץ הלך לבית הקברות", כותב ענברי על אחד החברים שעזב את אפיקים אחרי קום המדינה, "בכל פעם ששוקה בנו קרא לו 'אבא', הוא ענה לו: 'איננו'. 'ישננו' ענה לו שוקה, שנאבק על זכותו לקרוא לו 'אבא', עד שמת בגיל שש".

ענברי אינו מוסר פרטים רבים מדי על כל החומרים החד-פעמיים הממלאים את הזמן שבין החיים למוות - אבל הוא כותב מספיק כדי שאפשר יהיה להשלים בראש ובלב את כל מה שאינו נמסר בפרטי הפרטים. בכך הוא מנסה לעשות מעשה של צמצום תנ"כי (כמו שלימדנו בבית הספר האזורי בית ירח מורנו לתנ"ך, בני ברקן, המוזכר בשורה בספר) עד שנוצר מין סיפור-תמצית מזוקק ועז טעם.

אני טועמת אצל ספרו של ענברי מזיכרונותי שלי, כי בכל פסקה מפסקאותיו הנחתמות במוות פתאומי של "הביתה" מצלצל האופן שבו סיפרו לי סיפורים באשדות יעקב. את קיבוץ אפיקים יסדו רוסים, את אשדות יעקב פולנים וכמו שכותב ענברי, האחרונים נוטים להוסיף סוכר לכל דבר - אבל העמימות הרגשית, המסירות האידיאולוגית שכמעט אינה נתפשת, והסתירות הפנימיות של חברה קיצונית מצד אחד ופגיעה לגמרי מצד שני מוכרים לי. אני קוראת ב"הביתה" כמו ביומני האישי.

כזירה של התרחשות ספרותית אפשר שהיצירה של ענברי מקשה על מי שאינם מכירים את הדיבור הפנימי הקיבוצי, וכך אולי תוחמץ למשל האירוניה הספרותית שבה ענברי מעמת את סגנון הסיפור החסכני שלו עם סגנונו השירי הנוטה למעין פאתוס מצטנע של אחד הנופלים הידועים של עמק הירדן, בארי חזק בן אפיקים. אלה אינם שירים שנעים לחשוב עליהם באופן ביקורתי, משום שכמו ב"הביתה" התנ"ך נוכח בהם באופן אמנותי מודע ויש בהם כמובן כישרון. למשל בשיר "ריבונו של עולם" ("אנא הגבר עוצמת אותותי?") המתאר את צפצופי מכשיר הקשר בשדה הקרב וקושר אותם לאותות חיים אלוהיים ולניצוץ האלוהי שבאדם; או השורה, ההבטחה-האישית כמעט שהיתה ידועה לכל נער ונערה בעמק: "אבי השותק... כי בדמעה אותי זרעת ובבכי אותי תקצור". ואולי גם מי שלא היו נתונים ללפיתתה של תרבות ההקרבה העצמית ושל ההדחקה שבאה בעקבותיה, יוכלו לחוש כאן את האופן המבריק שבו ענברי מתאר אותה, מבקר אותה וגם אוהב אותה.

ענברי מסתיר את רגשותיו ומרסן אותם. ובכל זאת, רגעי החמלה של "הביתה" רבים, ואחד מהם מורגש כשענברי פולש לתודעתה של דמות שנדמה לי שהוא אוהב יותר מאחרות, צבי ברנר, שבא לקיבוץ בימים הראשונים מאמריקה. צבי, המתואר כ"צנום ושחרחר" הוא גיבור אמיתי שנלחם במלחמת העולם השנייה עד סוף-הכוחות ועונה בכלא ושב לקיבוץ בלי שאיש יכיר במעשיו (בניגוד לאחר, שנשאר במחנה כל המלחמה, אבל זכה בגביע בתחרות קליעה וזכה להנצחה בקיבוץ). צבי הנכה גורר אפוא את עצמו לשירותים הציבוריים בקיבוץ, ושם עוברת לו מחשבה נוראה בראש, והוא מסלק אותה ומחליט להתעלם ממנה ולהיאחז במה שיש.

בקיבוץ שבו אני גדלתי הכרתי אנשים כמו צבי וכשקראתי את "הביתה" הם חזרו אלי כרוחות ואתם גם סבתא שלי, אביבה ניב, שהקימה אותי יום יום בקיץ לעבוד אתה בכרם, יחד עם קנטרוביץ הכורם, וחברם "צבי" - מין גיבור כזה נחבא אל הכלים כמו בספרו של ענברי - ונזכרתי שכשהייתי קוראת לה היא היתה עונה דווקא "ישננה" ועכשיו היא וגם הם אינם עוד ואת שבילי האבן המתפוררים של הדשא הצפוני - באשדות יעקב וגם בכל קיבוץ אחר - מכסות סתם תוספות-בנייה. אבנים בלי שם.

חדר האוכל באפיקים. אני טועמת את ספרו של ענברי מזיכרונותי שלי