לעבור דירה זה קל. כולם עושים את זה. אבל לעזוב מקום זה דווקא קשה. מוקדם ביום רביעי שעבר, התנתקה מעבורת לאט מהמזח בקצה בלפסט. עמד עליה גבר בשם ג'ורדי, שהפסיד. הוא השחיל אחד-עשר מטבעות פאונד למכונת הפוקר אך ללא הצלחה - חוץ משני מלכים שהתלכדו לרגע ושיפרו את מאזנו - ועכשיו זז חצי מטר שמאלה, אל מכונת המזל. שלושת הגלגלים הסתובבו ונעצרו בקליק - פעמון, קליק - מטיל זהב, קליק - מלון. שווה לתחת. ידיו הקטנות של ג'ורדי נאחזו בשני צדי המכונה כאילו היתה דוכן נואמים.

הוא המשיך להביט בסימנים, שהציגו שוב ושוב רק הפסד. אז הוא משך באפו בקול, קילף את קופסת ניירות הגלגול שלו מהחלק העליון הדביק של המכונה וגלש לדרכו. שמונה-עשר פאונד הלכו והמעבורת עוד לא יצאה בכלל מהנמל.

הספינה, אלסטר אנטרפרייז, היתה מלאה משפחות בדרכן לסוף השבוע הארוך של יולי. ג'ורדי קנה חצי ליטר בירה הארפ מהברמן המדוכדך וצנח על ספה אפורה בצורת פרסה בבר המשוררים, ואחר כך הזדקף פתאום והוציא חפיסת קלפים מהתרמיל השחור לרגליו. הוא התחיל לסדר לעצמו משחק סבלנות. גבר נמוך עם טרנינג של גלזגו ריינג'רס עצר ליד השולחן שלו, התנדנד קצת עם תנודות הספינה, ואולי מהמשקה. הכתפיים שלו היו רחבות ומעובות בשרירים. הוא החזיק חצי ליטר בירה וחפיסת סיגריות מייפייר ביד אחת. ידו השנייה היתה בתוך הטרנינג שלו, ומתחה אותו כמו הריון. הוא חבש כובע בייסבול כחול שעליו כתוב מק'ראה מזון לחיות. הוא נראה כמו מישהו שיעדיף לירוק עליך מלדבר איתך ובכל זאת, הוא החווה בראשו לכיוון הצד השני של הספה ואמר: "הכול טוב. זה פנוי?"

מבטא של בלפסט. מזרח העיר. קשוח.

"לא, לא, לך על זה."

האיש התיישב בזהירות, כאילו הוא מחבב מאוד את עצמו, והמשיך להביט בעיניו של ג'ורדי.

"נראה לך שמקליש ימשיך לאמן אצלנו בעונה הבאה?" ג'ורדי המשיך, והסתכל על הטרנינג.

"נראה לי שכן, אפילו שהוא מתעניין קצת יותר מדי בשחקנים ולא מספיק בטקטיקה."

"אתה בחופש?"

"נסיעת עסקים."

"אה, טוב. אני נפגש עם חברים. אתה לכיוון סקוטלנד?"

"לא, ממשיך ללונדון."

"אה, באמת? גם אני. אתה לא טס?"