שיריה הראשונים של הפרופ' חביבה פדיה, מרצה במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת באר שבע, העוסקת בהיסטוריה ומיסטיקה יהודית ובלימודי תרבות, התפרסמו ב-1994 בכתב העת "חדרים" בעריכת הילית ישורון. כעבור שנתיים כבר ראה אור ספר השירה הראשון שלה, "מתיבה סתומה" (1996) ולאחריו "מוצא הנפש" (2003). בשנה שעברה פירסמה ספר פרוזה ראשון, "בעין החתול", שכלל עשרות סיפורים המתחקים אחר תנועת החתול במרחב האורבני ושאיתגר את גבולות הכתיבה. בימים אלה יוצא לאור ספר שירים חדש שלה, "דיו אדם" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). בספר חל מהפך של יחסי הגלוי והסמוי בשירתה והוא מפנה מבט אל הנפשי, הפוליטי והחברתי.

בעבר ברחת מכתיבת שירה שהתמקדה ב"אני", ואילו "דיו אדם" הוא ספר אישי, קרוב וחשוף.

"כן, זה אישי, זה חשוף, אבל זאת שירה שעדיין אומרת 'אני' בדרך אחרת, בדרכה שלה, מה זה 'ויום יום על ברכי אני נגרר/ נסחב מתוך מכרה פחם הלילה/ אלי אור אלי עיוורון'? מי זה שאומר את זה? השירה הקודמת שכתבתי היתה כמו מעקף ארוך לטובת קיצור חד, והיא שסללה את הדרך לכך שיכולתי שוב לומר 'אני', ולהרגיש שזו לא צרימה, שהאני הזה לא ברור מאליו ולא מתאפיין מיידית. הוא לא מתמקם מיידית באיזה מרכז מסוים, או על פי פורטרט מסוים, גם האקזיסטנציאליזם שיותר מתפרץ הוא רעב שחון, עמוס, מטאפיסי, סיזיפי ונואש".

בספר יש נוכחות חזקה לעיר: ירושלים שנולדת בה ובאר שבע שאת גרה בה היום. זו בחירה אישית? חברתית?

"אני מרגישה את עצמי כמי שהגיעה מירושלים של מעלה ולא הספיקה להתמקם בירושלים של מטה עד שנחטפה אל באר שבע. בבאר שבע תחילה היה תהליך של פרידה טראומתית מירושלים. ההתחברות אל המיידי והקונקרטי - כחוויה כוללת של החיים - היתה בלתי נפרדת מחוויית באר שבע, כמו חוויית הירידה לרכבת התחתית של החיים. זה נתן לי כלים ומבט אל החברתי. לבסוף התערערו אצלי הגבולות והאבחנות, וירושלים של מעלה או מטה הפכה ממקום למצב תודעה; והארצי המזוקק הפך לדרך היחידה המובילה אל העיר של מעלה".

לשירה שלך מחלחל גם קול פוליטי. מהי כתיבה פוליטית עבורך?

"אני לא חושבת שאני כותבת שירים פוליטיים מובהקים. זה לא דיכוטומי אצלי. אלא במובן הזה שהכל פוליטי. בחלק מהשירים שלי הקיום בארץ הזאת ספוגת הכאב נחשף על כל המורכבות של מדכאים-מדוכאים, של הקול השותק, של הקינה על ההתרסקות. עבורי זו קינה מתוך אהבה".

כבר בספרי השירה הראשונים מתגנבים בעלי חיים לכתיבתך, ובספריך האחרונים "בעין החתול" ו"דיו אדם" הם כבר רובצים בנינוחות בין השורות.

"בספר הראשון, 'מתיבה סתומה', כתבתי את השיר 'לפעמים מתחנן הבשר הבוכה כמו כלב מורעב במלונה... לפעמים גוסס ונואק כמו כלב יושב זנוח באמצע הכביש שהרגע הכתה בו מכונית וברחה'. אחרי כמה זמן אספתי את הכלב הראשון שלי. בספרי 'מוצא הנפש' השיר שפותח 'את כמיהת הזהב הסגור ילמדנו חתול' כתבתי על חתול שקראתי לו 'האפור המלך'. אז עוד לא חלמתי שאכתוב את 'בעין החתול', ספר שגיבוריו הם חתולים. קצת לפני התקופה שנגרפתי לתוך הכתיבה של הספר הזה כתבתי את השיר סדר זמנים: 'בשנה החולפת פראית רעבה מלאת מחלות ונדודים / בתוך פחי זבל ריקים ועם גורים לא גדלים / זמננו הוא זמן חתולים / בהתרחקנו ממקומות שבהם גרנו / קוברים מזונות בתוך העפר / לזמן שירעב זכרוננו / זמננו הוא זמן כלבים".

יש זיקה בין "בעין החתול" ל"דיו אדם"?

"היתה איזו תקופת אמצע בשיא הכתיבה של 'בעין החתול', שהספר הזה שאב אותי ולא נותרה בי טיפת השראה לשירה. את השיר 'נוסעת בערב הלבן', מ'דיו אדם', כתבתי יום אחרי שמסרתי את 'בעין החתול' לדפוס, נסעתי בתוואי הוואדי שהפך לכביש וזו היתה סגירת מעגל, כי הכתיבה על הנחל שחרב היתה אחד הפרקים הראשונים שכתבתי ב'בעין החתול'".