בחרתי להתמקד בשני ספרים העוסקים בעיר, במולדת ובאדם, אך הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. אפשר לומר שאחד מהם, "מדינת תל אביב: איום על ישראל" מאת ארנון סופר ויבגניה ביסטרוב (מהדורה שנייה ומעודכנת, הוצאת אוניברסיטת חיפה), נחל הצלחה והעניק "תחמושת" לזרם הלאומני המתחזק בישראל. לעומתו, הספר השני, "בעין החתול" מאת חביבה פדיה (עם עובד), עדיין נחבא אל הכלים, מחפש עיניים חדשות לקלוט את יופיים של מסריו הנסתרים.

ספרם הצנום של סופר וביסטרוב משתמש בתל אביב כמטאפורה לסיוט ציוני, ובו "מדינת תל אביב" מסמלת את תהליכי הריכוז הגיאוגרפיים של יהודים באזור המטרופולין, את השגשוג הגלובלי, את שקיעת רעיון ההתנחלות וביצור הספר. תל אביב מסמלת את הנירמול, כלומר את אובדן הרצון לכבוש, להתפשט, לשלוט ולדכא. תל אביב היא אובדן החיילים להמשך המתקפה על המרחב הפלסטיני. עניין זה מתואר על ידי שני המחברים כשד שחור המכרסם במולדת הקדושה, היהודית, הנגזלת (כביכול).

הספר שופע טבלאות, מפות וציטוטים, המדגימים תהליך "אסוני" של "גסיסת" המולדת הציונית עם היחלשות המהלך הקולוניאלי. כך כותבים המוכיחים בשער: "כל חלקי ישראל, כולל הגליל, יהודה ושומרון, ירושלים והנגב הצפוני נעזבים מיהודים... והריבונות היהודית שם הולכת ונחלשת... אם לא ייעצר התהליך זה, יהיה סופו פורענות נוראה לכל המפעל הציוני".

ומה מציעים המחברים? לחזור בדיוק למדיניות שנכשלה, זאת שפיזרה את עניי העם - מזרחים ועולים מחבר המדינות ומאתיופיה - ב"ערי הפיתוח", במושבי הספר, במדבר ובפריפריות, "ניחשלה" אותם והפכה אותם לחיילים גיאוגרפיים ודמוגרפיים; להידרש לעוד כוח ואלימות, שהרי בלעדיהם אי אפשר להחדיר עוד יהודים לאזורים פלסטיניים; להלהיט עוד את הסכסוך הלאומי, כאילו מעשי ההתיישבות, הכיבוש וההתפשטות לא ייצרו כאן כבר מספיק זעם ומרד בקרב אלה שחווים את הציונות כמעשה נמשך של גירוש, הרס ונישול. והשניים מדגישים לסיום: "יש לרכז מאמץ לאומי אדיר המלווה בהתיישבות מאסיווית של לפחות מיליון יהודים סביב באר שבע".

אותה באר שבע מככבת בספרה של פדיה, אך נראית שונה לגמרי. במקום טריטוריה "שטוחה" היא מקום אורגני, חי ותוסס; במקום היסטריה לאומנית, היא היסטוריה של סיפורים, כאבים וחלומות שנקלעו למקום הקשה והאהוב. במקום נתונים דמוגרפיים, גזעניים ועכשוויים, העיר נהפכת לחלק מהזמן המעגלי הגדול, הקוסמי. פדיה נוטלת את הספר הציוני ומעבירה אותו מטמורפוזה מיסטית.

באר שבע מסופרת אצל פדיה דרך עיני חתוליה של העיר וכך היא נראית, בדרך פלא, אנושית מתמיד. סיפורי דמויותיה השוליות מוליכים את המספרת בין שורות שיכונים על סף המדבר הנושב, לרגלי השמים הגדולים וההשגחה העליונה. פדיה עוקבת באמפתיה אחרי חייהם ומעשיהם ומחברת אותם לסיפורים ולבדיות חסידיים וקבליים, ולעתים - בנגיעות - לתיאוריות עירוניות, להיסטוריית הבנייה של העיר ולביורוקרטיות היום-יום הקשוחות. בדרך היא גם מזכירה לקוראיה שיצירתה הגדולה של המודרנה - מדינת הלאום - הפכה את המולדת למכונה אכזרית ולוחמנית, שוברת קהילות, אמונות, זיכרונות ואדם, כפי שמדגימים בלי משים סופר וביסטרוב בספרם.

באר שבע של פדיה אינה רומנטית או אסתטית. ספרה הוא מקבץ מקוטע למדי של הארות וסיפורים, אך אלה בונים מולדת אחרת, מקבלת ומכילה, המזכירה לנו חזור והזכר ש"התיקון ההכרחי נעוץ בהמשך ההליכה אל המכורה מתוך זכר הגלות... וחרדת קדושה בקרבנו על כתונת העור של זולתנו". וכך שואל "צ'יף הכלבים" בספר את היהודים המגרשים את עדת כלביו מהעיר יחד עם שבטי הבדווים (ויחד אתם גם את סופר ואת ביסטרוב): "לדעתכם רק מין אחד של אדם יכול לדור על פני האדמה הזאת?... האם תזכרו איך נידחתם בשולי הערים האירופיות?... האם תזכרו שגם אתם הגעתם לכאן כמהגרים?"

הפרופ' אורן יפתחאל מלמד גיאוגרפיה פוליטית באוניברסיטת בן גוריון