"בעין החתול" מאת חביבה פדיה (עם עובד), שהוא הספר הטוב של השנה בעיני, הוא ספר ללא ז'אנר, כלומר - הוא בא להמציא את הז'אנר שלו, או מוטב - הוא בא לערבב בין כל הז'אנרים הקיימים, או טוב מכך - הוא מבקש לנוע (מחדש?) אל המקום שבו גבולות הז'אנרים חשובים פחות. ובמובן זה, הוא המעשה הספרותי המשמעותי של השנה, בנקודת זמן בה גוברת העייפות מן התבנית המוכרת, הקבועה והחוזרת לעייפה של הרומן (הגיבור הנושא סוד מן העבר, המשפחה המצויה בתהליך התפרקות או בנייה, והעיסוק הפסיכולוגי בקשרים ביניהם).

הספר נע בין הסיפור (הקצר אך גם המתפתל), הדרשה (ההלכתית והקבלית), פרקי התבוננות (מצומצמים, כגודלו של פח זבל, או רחבים, כרוחבה של באר שבע) והכתיבה העיונית והמסאית (כולל ביקורת חברתית ומעמדית נוקבת). גם לשון הספר נעה ללא הפסק בין "קומות" שונות של העברית ועוברת באופן מעורר השתאות בין הפרוזאי לקבלי, בין האקדמי לשירי, בין לשון חכמים ללשון הרחוב, הבתים וחדרי המדרגות.

לספר אין גיבור, כלומר יש לו גיבורים רבים, ובהם העיר באר שבע, החתולים, הצדיקים הנסתרים שאוספים את החתולים אל בתיהם, ובעיקר העין המתבוננת, אותה עין שבשם הספר המתבונן הזה, המאפשרת פעמים רבות היפוכי מבטים שונים ומשונים לעומת מבטינו הרגילים, המאפשרת לראות עולם ריאלי, פנטסטי ומחריד כאחד, מדויק ופואטי ובעל אפשרויות מיסטיות, של אנשים המחטטים בזבל, של הריחות הנוראיים העולים מרמת חובב בלילות ושל רבנו פרץ האומר: "כל כמה שנהייתי חולה יותר נהייתי בריא יותר ומרפא יותר את הבריות". והספר, נוסף לכל האמור, וללא קשר לכל האמור, נפלא.

הספר ה"אבוד" של השנה הוא "חסיד מול חוטאים: ספר התוכחות של עזרא הבבלי" מאת הפרופ' לב חקק (הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית הלל בן חיים). "ספר תוכחות מוסר" של רבי עזרא הבבלי ראה אור עולם בפעם הראשונה בקושטא היא איסטנבול, בשנת ה'תצ"ה היא שנת 1735, בימי חייו של מחברו, ומאז לא מצא את דרכו שוב אל הדפוס, עד שבא חקק וגאלו.

הספר כתוב בעברית מופלאה, גמישה וחיה, והתוכחות באות לקרוא את הנפש לתקן דרכיה, בהבטחות ובאיומים, וכך מודיע עזרא לקוראו ומבקש לזעזעו: "ואם יחסרני בלבבו שומע... אזי אשיבנו יתוש קדמך / הרחק מלפני ריח שומך / מחר תמות ויאבד שמך / קום פרוס לרעב לחמך". גם על עצמו וגורלו מודיע עזרא הבבלי: "מרוב אנחותי צעקתי ליוצרי בקול המולה / שיפתח את שפתי וישים בפי מלה... ישבתי משתומם ואני בתוך הגולה / כי דורי ממני נסע ונגלה... ואתנפל לפני אל גואלי באישון לילה ואפלה / ולבי כחלילים יהמה לפני עליון מאוד נעלה / ובחכי כסוס ועגור אצפצף ואצעק לנורא עלילה".

כבר בפתח התוכחות מודיע עזרא: "משרבו זחוחי הלב נחבאתי בתוך התיבה", וכך אנו למדים כי מי שעומד להוכיח אותנו ואנחנו פותחים את ספרו, כבר נסגר ונאסר בתוך תיבה, מפחד חטאינו הרבים, אך אולי עתיד הוא להינצל כנוח ובני ביתו, בניגוד לנו, שנישטף במי המבול הרבים אם לא נאזין לשטף מי התוכחות וניעתר לתחינות. הכתיבה היא גם ההסתגרות פנימה וגם היציאה החוצה, כי תכליתה "להכין מרפא לנפשות", כי במלים כוח, והתוכחות מסוגלות להפוך הלבבות, גם של אותם נערים ש"קמו לצחוק", כי יודע עזרא ש"מאמרי התוכחות כל עריץ יוסר", כי התוכחה "תוכה רצוף אהבה / ודבריה כאש להבה".

ואפשר עוד להאריך הרבה בדברי תוכחות אלו, ובדברי עזרא הבבלי, אך תקצר התיבה. על כן רק אציין שלב חקק עוסק זה שנים במלאכת הקודש של החזרת יצירות עבריות נעלמות של יהודי עיראק אל מחזור הדם הספרותי המתחדש, ודומה שאין דבר שדורנו, המרבה בכתיבת ההווה עד אין קץ, זקוק לו יותר מאשר המפגש עם כתיבה בת עידן עבר, כי זקוקים אנחנו לישן שירענן את החדש ויאבק בזיכרוננו המתקצר ויעניק לנו קשב ליופי המפעים שביצירות כגון זאת.

"אנא מן אל-יהוד", ספר הפרוזה הראשון של אלמוג בהר, ראה אור בהוצאת בבל