אוכל בעמידה אסף גברון. הוצאת אוגנדה www.uganda.co.il 168 עמ',50 שקלים

את אסופת טורי האוכל המהיר שלו, המכילה מאות סיפורים שובי לב על חנויות האוכל המהיר בירושלים של אמצע שנות ה-90, מסיים הסופר אסף גברון בביקורת מנוכרת במתכוון על מסעדת הפאר היקרה "ארקדיה" במרכז העיר. חייכתי לעצמי. קצת אחרי או לפני גברון, אני כבר לא זוכר, פירסמתי באותו עיתון ("כל העיר") ביקורת אוכל על אותה מסעדה. המלאכה לא צלחה בידי. במקום תיאור נהנתני של המזון הנהדר והפלצני שהוגש במסעדה, כתבתי מסה מרקסיסטית בגנות העשירים האוכלים במקום, ומשאירים על השולחן סכומי כסף שהיו יכולים לפרנס את חצי מתושבי משכונות העוני המקיפים את המסעדה מכל עבריה. כנראה שגם במערכת סברו שהמטלה הזאת לא מתאימה לי במיוחד, ואחרי עוד כמה סעודות כאלה על חשבון המערכת הניחו לי לנפשי.

די שמחתי להיווכח, שגם עמיתי לשעבר (שאותו לא פגשתי מעולם, לדעתי) הרגיש ב"ארקדיה" כמו דג מחוץ למים. מכל מקום, לא על הביקורת הזאת תהיה תפארתו, וגם לא יומרתו. "ארקדיה" אינה אלא האנטיתזה לעשרות המזללות שגברון ביקר בהן, בתוקף תפקידו המרתק. לימים הפך גברון לסופר ידוע, אבל כבר בטורים הז'ורנליסטיים האלה אפשר היה להשגיח בכישרונו השופע. גברון כותב בשפה רזה, כמעט נמוכה, והטקסטים שלו מוהלים ביטויים עממיים ואסוציאציות מחיי העם הירושלמי הניאו-דתי, המסורתי, אוהד בית"ר, עם תיאורים שיש להם ערך ספרותי ואפילו ליריות של ירושלמי אוהב עירו, שמנסה להסוות את הרגשות החמים שלו בציניות מבודחת.

את הוצאת הספר יזמו מעריציו בהוצאת אוגנדה, שזכרו את טוריו מהימים שבהם השבועון הירושלמי "כל העיר" הכתיב את הלכי הרוח בעיר. גברון מספר בהתרגשות על התגובות בכל מקום בעיר לטוריו, וכמי שכותב שני טורים בעיתון הזה כבר 24 שנים (טור פוליטי וטור כדורגל) הבנתי מאוד לרוחו. כתיבה קבועה בשבועון הזה הכניסה את הכותב כמעט לכל בית בעיר, והתגובות משולות לטוקבקים באינטרנט של ימינו. גברון היה פיגורה בעירנו, וכאשר הכפיש את "פלאפל דורון" במושבה הגרמנית, הרתיח את הבעלים הנעלבים "שהיו להם קשרים עם כתב בעיתון". הכתב הזה הוא לא אני, אבל ברור שגם אני נעלבתי בשם בעלי המקום, אהבתי ועודני אוהב את האוכל שלהם, ובכלל, הם אוהדי הפועל לא רק בכדורסל אלא גם בכדורגל.

כמעט לכל ירושלמי יש קווי מיתאר ברורים לגמרי, שבעזרתם הוא תוחם את יריביו ומרומם את ידידיו. לא תמצאו שני ירושלמים עם דעה זהה על מזללה כלשהי, כפי שלא תאתרו תמימות דעים באשר לשאלות קיומיות כמו מי היה שחקן יותר גדול, אלי בן-רימוז' (הפועל) או אלי אוחנה (בית"ר). גברון הוא חיה משונה, ומעיד על עצמו בספר שהוא אוהד הפועל בכדורסל ואוהד בית"ר בכדורגל. בעיני, אדם כזה הוא פסול חיתון, ומשול אולי למצביע חד"ש בקרני שומרון. אבל גברון כאמור יודע לכתוב, ולכן הספר שלו צולח מכשולים אדירים שהיו דנים כל סופר אחר לביקורת נוקבת במדורי הספרות.

הספר הוא מיושן, לפחות שליש מהמזללות המתוארות בו בשנינות מושחזת פשוט נסגרו מחמת צוק העתים. מאז (ובזמן) שהטור של גברון היה בשיאו ידענו פיגועים רבים (מבעיתים במיוחד במרכז העיר), רצח יצחק רבין ותהפוכות רבות בכלכלה ובמצב התחבורה, ולכן לא נוכל ללמוד הרבה על המצב העכשווי בנושא "האוכל בעמידה". גם המחירים הנקובים בו עברו מזמן מן העולם, ולכן היה אולי מקום להוציא אותם בכלל מהטקסטים. גברון מכה קצת על חטא בעטיה של ההתלהבות הראשונית שלו ממקדונלדס, שנפתח אז במרכז העיר במקום שבו שכן קולנוע "אוריון"; אבל לדעתי דווקא מעידות קטנות כאלה מוסיפות לספר לוויית חן. יש להתייחס אל הספר לא כאל מדריך למזון מהיר בירושלים, אלא כמצבה למזללות שהן ארעיות מעצם טבען, ואפשר לזכור אותן רק בהקשר של עירנו באחת התקופות הקשות ביותר בתולדותיה.

התיאורים העסיסיים של המזון, התוספות, הסלטים ובעיקר הפלאפל, מפצים על כל המגרעות שהזמן גרמן. האוכל חוגג בצבעיו, וגם המזון הגרוע, לעתים, המתואר כאן בחושניות שרק מעצימה את תחושת הקבס, מחלחל לא רק אל תאי המוח שלנו אלא גם למערכת העצבים: "העגבניות והחמוצים עייפים ומרוטים כמו פועלי בניין אחרי יום עבודה ארוך בקיץ", "כלוב זכוכית שבתוכו נחות הנקניקיות כמו פנסיונרים עייפים בסאונה שבדית", "יש לשלמה הפלאפל את כל התנאים המוקדמים כדי להפוך לקלאסיקה חסרת מתחרים" (אבל זה לא קורה, המנה היא פשוט, כך טוען גברון, "לא משהו"), ואפילו "מסוג המאכלים שצריך לבדוק בשביל הסקרנות, אבל לא לחזור אליהם אחר כך".

יהיו מבקרים שיחשבו שהתיאור הזה, האחרון, הולם בעצם גם את הספר עצמו, אבל איני סבור כך. הרעיון המקורי לכתוב על אוכל בעמידה, ההימנעות מכל היסחפות אחרי אוכל פלצני ויומרני, ההומור הטוב ומעל הכל העברית החיה, השוטפת, החדשנית בז'אנר הזה, הופכים את הקריאה בספר להנאה צרופה. אפשר לבלוע אותו בנסיעה חטופה באוטובוס לתל אביב, למשל, לצחוק מכל הלב, ואז לזנוח אותו כמו אותו צדיק שמצא פרי, שאת קליפתו זרק ואת תוכו אכל. אבל יהיו גם קוראים כמוני, שיקראו בו שוב ושוב, רק בשביל הכיף. בעצם, אפשר לצטט את הסופר עצמו: "שורה תחתונה: הכל טוב ויפה, אבל רק בעמידה".

חיים ברעם הוא עיתונאי ופובליציסט

שווארמה בשבעה-עשר ש"ח

אמרו שבצומת פת יש מקום בשם שבח, שטוען שהוא האבא של השווארמה, הפלאפל, המעורב והבאגט. טענה יומרנית קצת ומעבר לכך מעניינת, כי באגט פסטרמה לא דומה בכלל למעורב בפיתה, ובחיים לא היית חושב שהם אחים. בכל מקרה, הוחלט לעשות בדיקת רקמות למנת שווארמה, כדי לברר אם שבח הוא אכן אביה האמיתי.

המנה באשתנור עצומה בגודלה. לקח לי בסך-הכל למעלה משעה עם הרבה הפסקות אוויר ושתייה להעביר את כולה מהחוץ אל הפנים. עדיין אין לי מושג כמה זמן יידרש כדי להחזיר אותה החוצה, אבל אני יכול לנחש שגם זה ייקח הרבה יותר זמן מהרגיל. מדובר במפלצת, בערימת בשר ענקית עטופה באשתנור, צינור הקיבול הדקיק ההוא שמתחזה לפיתה ושתל-אביבים מתעקשים לקרוא לו בשם של סמרטוט ניקוי.

שלא יובן שאני מתלונן. כמות היא אף פעם לא מגרעה באכילה מהירה, רק שצריך להצטייד בהרבה שתייה, לא ללכת ביום חם מדי ולא מוקדם מדי באותו יום שניגשים לשווארמה הזאת, זה הכל. הבשר עצמו מתובל מאוד, טרי, והכי חשוב - לא נוטף שמן מוגזם כמו ברוב המקרים. התוספות נמרחות על הפיתה בדייקנות לפי הזמנה, ומצטיינות בטריות גם הן. המקום כולו נקי, מהיר ונחמד בשירות שלו.

בקשר לטענות על האבהות, זה עדיין בבדיקה, אבל שני ממצאים מובילים לכך שזה אכן אפשרי. קודם כל, הפרצופים שבעל הבית עושה בצילומים שמפוזרים על הקירות. אי-אפשר לשלול את האפשרות שמישהו שתולה תמונות כאלה יוציא מחלציו גם שווארמה ובאגט. שנית, המחיר. אין הצדקה ל-17 ש"ח שדורשים על מנת שווארמה, אלא אם כן באמת נפרדים מבן אהוב.

שורה תחתונה: אידיאלי לסתימת רעב נקודתית; טעם טוב בכמויות עצומות.

שווארמה שבח, צומת פת.

2.6.1995

אסף גברון, מתוך "אוכל בעמידה"

פלאפל דורון. למה להעליב?