ואם היו אומרים לך גלית דיסטל אטבריאן, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 543 עמ', 92 שקלים

ידועה האימרה שכל העלילות כולן נכתבו כבר. נותר להמציא רק את האיך, לא את המה: נקודת מבט מקורית ורעננה, הגדרה מרתקת וחדשה לסיפור המוכר. גלית דיסטל אטבריאן נטלה על עצמה משימה ספרותית קשה במיוחד: לתעד התמודדות של משפחה, ובעיקר של אם, עם גידול של ילד מיוחד. המשימה מפרכת בשל העובדה שתיעוד מעין זה עלול למצוא עצמו מחויב למציאות עובדתית, להשתלשלות העניינים כהווייתה ולעוד רעות חולות שכופות את עצמן במקרה שמפגש יומיומי עם מציאות מתישה הוא חלק מהותי מהמרקם החווייתי, ובמקום לתרום הוא עלול לבוא ולהשתלט על חשבונה של פיסת פרוזה ראויה, ולהפוך לצורך אובססיווי לתעד את הדברים באופן נאמן להתרחשויות.

לכאורה זה עוד סיפור על אמזונה, אם עשויה ללא חת, המקריבה את עצמה, את יחסיה עם בעלה ועם בתה הקטנה, שמחרפת את נפשה כדי לקדם את ילדה הבלתי מאובחן, הסובל משלל בעיות התפתחותיות.

הסיפור מתחיל במשך שהותם של ענבל ובעלה בשליחות של משרד החוץ ביוון. ענבל יולדת בן - שאול - תינוק יפהפה ושותק, שממעט להגיב. רק כעבור שנה וחצי מתפקעת בועת ההכחשה שבה עטפה ענבל את עצמה (אולי כתגובה טראומטית לילד הפסיווי שילדה), והיא מבינה את חריגותו. "ואם ישאלו, מתי חייך חולקו לשניים? אדע להשיב: "בדיוק עם סיום מהדורת החדשות של תשע בערב". ענבל כמו מתנערת, מפוכחת, מצוידת בידיעה המרה ש"יש לי ילד עם בעיה, משהו לא בסדר עם הילד שלי". היא שבה לישראל ומקדישה את חייה לעשייה בלתי נלאית למען ילדה. היא מבקשת (לשווא) אבחנה חד משמעית של הבעיה של בנה שאול, נתקלת במטפלים שונים ומשונים, מגייסת את הקרובים לה, שלל דמויות צבעוניות, למען הילד, ותובעת גלויות את הירתמותם של כל הנוגעים בדבר.

דיסטל אטבריאן מתארת את הממסד הרפואי על סוגיו השונים באופן מבריק, גובל בגרוטסקה, רווי ציניות מושחזת. במשך מסעה האמיץ היא מדייקת באבחון לקויות המומחים, התנהגותם המזלזלת, וראייתה המפוכחת, המשתלחת, מכוונת חצים ללבם ואינה פוסחת גם על לבה שלה, שותת הדם, שמסרב להתפייס ולו לרגע. באותו אופן מפלחות מלותיה גם את לבם של הקוראים.

בדרך חווה ענבל תהפוכות רגש קיצוניות: היא מצהירה על תשוקה עזה להפוך את הילד מאוטיסט לגאון ואז היא חוששת שמצבו יילך ויחמיר עד שלא תהיה עוד דרך לקדמו. היא מנהלת דיאלוג עיקש, בלתי נלאה, עם מה שהיא מכנה "הגורל", או "אלוהי התופת", "לוציפר" וגם לפרקים "אלוהי האסונות". לפעמים היא משוכנעת שאלוהי האסונות לא פוקד פעמיים, ולעתים מקננת בתוכה הידיעה המבעיתה שהכל יכול עוד להתרחש, כי יש אנשים שלוציפר מעניק להם שני ילדים מיוחדים. היא מתמקחת ללא הרף עם מי שממטיר עליה את אסונותיה, משחדת, מפתה והכל תוך חשש שאולי היא בכלל אשמה בכל, אולי מעשי ילדות שעל פי זיכרונה טבולים ברוע, הם שעיקמו את גורלה.

לשונה של המחברת עשירה, בוטחת, המלים כמו נדחקות מתוכה, משתלחות בצפיפות בהולה, טבולות בהומור ואירוניה עצמית. כשהיא מתארת את יחסיה המתפוררים עם דרור, בעלה, היא מפליאה בפיתולים לשוניים משובחים, מצחיקים ומכמירי לב כאחד, מתנפלת ללא רחם על עצמה, על דרור ואפילו על תחתוני היוקרה שהיא מבקשת לרכוש, כדי לזכות מחדש בלבו: "רגע לפני שאני משלמת אני רצה... ומחליפה לצבע שחור. שחור זה ללכת על בטוח, מתחתוני תחרה בצבע שחור במידה של אנורקטיות שעולים כמו חצי משכנתא אף אחד לא יכול להיגעל, אפילו לא דרור".

אולם נדמה שעבודת עריכה נוספת היתה מזקקת עוד את החוויה. לדוגמה, הפרק העוסק בכדור הריטלין מכביד בפרטים ומעניק תחושה של עוד מאותו הדבר, אולי אפילו עד כדי כך שהוא נהפך לדוגמה טובה למה שעלול לקרות כשהתשוקה לדבר את הכל, לספר את נבכי נבכיו של "סיפור המקרה" הזה, נהפכת לאבן נגף בדרכה של הפרוזה המבריקה של המחברת.

גלית דיסטל אטבריאן כתבה ספר חשוב. הוא חשוב למי שמתמודד באופן אינטימי עם חריגות מכל סוג, למי שמאבחן ומטפל באוכלוסיות חריגות, ולמי שחושש מהן ונמנע ככל האפשר ממגע אתן. התיעוד חי ומרתק, ולמרות הקושי והדחייה האפשרית שמעורר הנושא הקשה, הלא-סקסי הזה, מצליחה גלית דיסטל אטבריאן לפוגג את הרתיעה ולסחוף את הקוראים לתוך מסע מרתק, תכופות עוצר נשימה, עד לסוף שיכול להיקרא כניצחון.

אילנה וייזר-סנש היא סופרת ומחזאית