אנה והציידים ראובן מירן. הוצאת נהר ספרים, 80 עמ', 42 שקלים

היא בעצם ילדה, אולי בת 13, שבצוק העתים שלה היא הרבה יותר מבוגרת. גרה במרתף, וליתר דיוק - היא מסתתרת. היא נולדה כאן, בישראל, והיא אוהבת אותה; האם זו אהבה נכזבת? עברית היא שפת האם שלה, למרות שאמא שלה באה מרחוק, היא "מהגרת עבודה".

אמנם "מרתף" הוא מבנה תת קרקעי, אך יש גם מרתפים מטאפוריים בשמשם מקומות מסתור. גם עליית גג יכולה להיות מרתף בנסיבות של ציד-אדם.

היא לא יוצאת לרחוב, הילדה, מפחד הציידים שדולקים בעקבותיה. אמה יוצאת מוקדם בבוקר, בחסות החשיכה, היא מוכרחה להגיע לעבודה שלה - לשטוף ולקרצף - ואין ברירה אלא להתגבר על הפחדים, בצאתה ובשובה.

השטח שורץ מלשינים, כל אחד יכול להיות מלשין, וכל רגע מישהו עלול להסגיר אותם לציידים; על כן מוטב להימנע מתנועות ומרעשים מיותרים, מוטב לשבת בשקט, לא לזוז אם לא מוכרחים. יש לה במרתף רדיו קטן ומנורת לילה קטנה, שאת האור החלש שלה לא רואים מהרחוב.

כדי שלא להרגיש בודדה כשאמא בעבודה, היא עולה לפעמים על המיטה, עומדת ומשקיפה החוצה מבעד לפתח שמתחת לתקרה. כך היא מצליחה לראות רגליים של עוברים ושבים, מנסה לדמיין לעצמה איך נראים האנשים שמעל לנעליים; כך היא גם מצליחה לראות קצת שמש, לזהות קרן אור בסגריר שלה.

את אביה כבר הספיקו לגרש מכאן. עצרו אותו ברחוב, בדרך לעבודה, וכיסחו לו את הצורה ואת האופניים. אזקו את ידיו, דחפו אותו לניידת, והעלו אותו למטוס לאחר כליאה קצרה. לשרוולו של צייד אחד, היא ראתה, היה קשור סרט עם מגן דוד כחול. והצייד השני הוא בכלל בלונדיני, והיו לו עיניים כחולות.

את המרתף העמיד לרשותם חבר של אבא, אבל אמא היתה מודאגת: "אם יתפסו אותנו", אמרה, "אתם תסתבכו". מי שעוזר למסתתרים גם הוא נענש, ורק אחר כך קוראים לו חסיד אומות עולם.

ואם כל הפרטים האלה מזכירים לכם משהו, מזכירים לכם מישהי, אין זה מקרה, כנראה. זאת היתה כוונת המחבר. ומי שלא נזכר עדיין את אשר עשו לנו, ומי שלא ידע עד כה את אשר אנחנו עושים לאחרים - ושמא לא רצה לדעת - עכשיו ייזכר סוף סוף ויידע: קוראים לה אנה, לגיבורת הספר של ראובן מירן, שרואה עכשיו אור בהוצאת "נהר ספרים"; והוא מיועד על פי כתב הכריכה האחורית "לכל קוראת וקורא מגיל 12 ועד 120, המבקשים לחיות כאזרחים בחברה צודקת ואנושית יותר".

איני חסיד גדול של אנלוגיות היסטוריות מצמררות, ומעולם לא עשיתי שימוש באנלוגיה המצמררת מכולן, אף על פי שהזמן והמקום מזמנים רוב פיתויים לעשות זאת, להשוות. המצב נורא בלאו הכי, לפעמים הוא מייאש, ולמה לערבב בלהה בבלהה, ואגב כך להטות את השיח הציבורי לסימטה צדדית וחשוכה - זאת העמדה שלי.

עם זאת, איני יכול ולא ארצה לשלול מראובן מירן את זכות הצעקה שלו, ששמורה לכל אחד מאתנו, ורק מעטים מנצלים אותה, מעטים מדי. הזכות הזאת היא בעצם חובה - זאת העמדה שלו - ואולי הצדק אתו, אולי באמת כלו כל הקצים.

סופר עולה על יצועו בלילה, קם בבוקר, מרגיש שהוא חנוק, רוצה להקיא, כי באו מים מעופשים עד נפשו. ומה יכול סופר לעשות, מה הוא יודע לעשות, אם לא לכתוב מנהמת לבו, זה מה שהוא יודע. ואיזו ברירה יש לו: האם גם הוא יצטרף לחבר השותקים? "אנה והציידים" זה לא ספר, זאת שוועה גדולה שעולה השמימה, אולי בדרך לשמים היא תיפול פה ושם על אוזן אנוש קשובה.

אפשר כמובן לטעון שאנה נבונה מדי, מתמצאת מדי, על פי גילה. הכל היא יודעת, אנה, היא בקיאה למדי בהיסטוריה של העם שבתוכו היא יושבת, בתולדות המדינה הזאת ובטעם הקמתה כארץ מהגרים; היא מקבלת ציון גבוה באזרחות על היכרותה עם הפוליטיקה המקומית והנפשות הפועלות. אנה היא אחת הילדות הכי מחוננות שהכרתם, ועל אנה השנייה, הראשונה, מעולם לא אמרנו שהיא יותר מדי אינטליגנטית. התפעלנו מאנה בעליית הגג, ועל כן נתפעל גם מאנה שבמרתף. לשתיהן שמורה אהבתנו, דמעתנו.

היא כבר יודעת שראש הממשלה החליט לדחות את הגירוש בשלושה חודשים, שמעה ברדיו. היא ואמא עוזבות את המרתף, חוזרות לדירתן, אך אמא אמרה שבכל זאת כדאי להכין כמה חפצים בשקית ולשים אותה ליד הדלת, ליתר ביטחון, מי יודע מה עוד יכול לקרות.

והספרון היפה הזה על הכיעור הזה מסתיים בדפיקות חזקות בדלת. אנה לבדה בבית, אמא בעבודה. הדלת רועדת מעוצמת המהלומות. היא פותחת: "קוראים לי אנה", היא מציגה את עצמה. ולנו אין מושג מי עומד שם בפתח, מירן לא מגלה לנו. אנחנו יכולים רק לנחש מהרהורי לבנו הקודרים, שאנה וציידיה מעירים ומעוררים.

ילדות של מהגרי עבודה מפגינות נגד הגירוש, אוגוסט 2009