בדם קר טרומן קפוטה. תירגם מאנגלית: ליאור שטרנברג. הוצאת כתר, 421 עמ', 94 שקלים

המיתולוגיה שגורה קרוב ל-50 שנה, ואתה שובל הקלישאות. סתיו 1959, טרומן קפוטה, הסוכרייה היותר צבעונית מבין קישוטי קצפת הסצינה הספרותית של ניו יורק, נתקל בידיעה קטנה בעמודי החדשות הפנימיים של ה"ניו יורק טיימס" (עמוד 19 או 39, תלוי את מי שואלים): ארבעה מבני משפחת חוואים מבוססת נמצאו כפותים ומתים בביתם, לאחר שנורו מטווח קצר. קפוטה מצא במידע הזה הזדמנות שלה חיכה בלא ידיעתו. הוא העלה באוזני עורכיו בשבועון "ניו יורקר" הצעה לצאת לזירת הפשע ולחבר רפורטז'ה מסוג אחר על הרצח המרובע. יומיים אחר כך, מצויד בחליפה חדשה ובחברת-ילדות טובת מזג, הארפר לי - שאך הגישה את כתב היד של ספרה היחיד, "אל תיגע בזמיר" - יצא קפוטה אל אתר הרצח, הכפר הקטן הולקומב שבקנזס. כך הושק התחקיר, שהוביל ליצירה ששינתה את פני ההיסטוריה של הספרות האמריקאית.

התצלום האחרון, חג המולד 1951. מימין לשמאל: בוורלי, בוני, הרברט, איוונה, ננסי וקניון קלאטר

מה עיניין את קפוטה בסיקור רצח משפחת קלאטר? קודם כל, תרגיל בכתיבה. יותר מדויק, ייסוד סוגה חדשה - את ספרו זה, התשיעי שלו שראה אור, הגדיר "רומן לא-בדיוני". המקרה גם התאים, סיפר בראיון עם צאת הספר, ב-1965, כי אירע ב"אזור שלא הייתי בו מעולם ולא היתה לי עליו כל דעה מוקדמת", מקום שבו "לא שמעו עלי, חוץ מכמה מורות בבית הספר התיכון". קפוטה, שמפעל חייו היה מפעל חייו, נהג להצניע את היותו כותב מזהיר בדיבור רהבתני על עצמו. כיאה לאוטודידקט יהיר, בכל פעם שניגש לכתוב השתדל לעניין את עצמו באתגר חדש. כשהגיע לכתיבה של "בדם קר" כבר הראה את יכולתו בפירוק דמויות יומיומיות לרסיסים של תבונה אוניוורסלית, כמו גם בתיאורן היומיומי של דמויות "גדולות מהחיים". הוא כתב ספרות בדיונית, ספרות מבוססת עובדות וכתבות מגזין רחבות יריעה. הוא טרם הכליא את כל אלה.

האלימות מסתננת ל"בדם קר" רק בחמישית השנייה של הטקסט. עד אז פורש קפוטה יריעה פרטנית של חיים בשום-מקום אמריקאי, שמשומרים בו ערכים וניקיון מוסרי, שבו יודעים להבדיל בין טוב לרע, בין פרטי לציבורי, בין גבר לאשה, בין חובה לזכות. את תיאור הפסטורליה הבנאלית של בני הולקומב מצליב קפוטה בדיווח על המתרחש בשברולט שחורה שעושה את דרכה לקנזס. במכונית דיק ופרי, שני אסירים משוחררים, בדרכם לאירוע שאמור לשנות את חייהם, להבטיח את עתידם.

קפוטה התגאה בזיכרון הנדיר שלו, ביכולת שלו לספוג ולפלוט שעות של שיחה בדיוק מפעים. לא אחת הקסים כך את הקהל המעריץ שהתגודד סביבו במסיבות מנהטן. את השיחות שלו עם המרואיינים ל"בדם קר" לא הקליט ולא רשם, אך הוא ערב לדיוקן. בביקורת שהופיעה עם יציאת הספר ב"ניו יורק טיימס", כתב קונרד ניקרבוקר: "הפסקול של הספר מייצר אשליה של הקלטה. העריכה הצולבת שלו היא קולנועית. סרטי הקלטה וסרטי צילום, קולנוע תיעודי וחדשות בשידור חי, כל אלה הרגילו אותנו לברק של פני השטח ולתקריבים. הוא (קפוטה) משביע את התיאבון שנטע בנו העידן האלקטרוני בכמויות עצומות של פרטים, אך בו-זמנית, כמו קוסם אירוני, הוא מראה לנו שלחזות אין כל משמעות".

"בדם קר" הוא לא ספר מתח, כל ההתרחשויות בו ידועות מראש; אך הוא גם לא סיפור גורל. הוא אינו רומן פסיכולוגי, אך הוא מכיל אינספור תובנות על נסיבות חיים שמנווטות את הנפש. הוא גם אינו דרמת בית משפט, למרות שהוא בוחן את ההיגיון שמאחורי מערכת הצדק האמריקאית, מאתר את סדקיה, שואל על מערך הענישה ואף נוקט עמדה. "בדם קר" מכיל את כל אלה ובכל זאת הוא גדול מסכום חלקיו.

ארבעת בני קלאטר (בין הפרטים הפואטיים שהחיים סיפקו לקפוטה, פירוש שמה של המשפחה הדתית והחמורה הזאת הוא ערבוביה, אי-סדר) נרצחו בלא סיבה נראית לעין. מהבית הגדול לא נגנב כמעט דבר. לעומת זאת, הרוצחים הניחו יריעת קרטון רכה על רצפת המרתף שעליה הושכב האב בטרם שיספו את גרונו, וכריות תחת ראשו של הבן, לפני שירו בין עיניו. בני הקהילה המבודדת של הולקומב הניחו שהרוצחים באו מתוכם, כי חייב להיות מניע להרג, למרות שמר קלאטר היה מנהיג נערץ באופיו ונחשב נדיב; למרות שאשתו, בוני, מיעטה לצאת מהבית, בהיותה קורבן של דיכאונותיה, ולמרות שהילדים, ננסי וקניון, היו מצליחים, נאים, מנומסים ואהודים מאוד.

קפוטה נוהג באיפוק כמעט לאורך הספר כולו. הוא משחזר מעמדים מחיי קורבנות הרצח, מצטט עדויות של מי שחלקו עמם פיסות חיים ונדרשו להתמודד עם סילוקם הפתאומי והכל כך אלים מהיומיום שלהם, מתאר חורף וקיץ תחת השמים העצומים של המישור הקנזסי והוא עצמו נוכח-נפקד. הוא מספר יודע-כל שממעט לשפוט את דמויותיו. לא כך כאשר הוא בא לספר על הרוצחים.

סיפור התחקיר לספר ומהלך כתיבתו מיקדו - ועדיין ממקדים - עניין כמעט כמו היצירה עצמה, מכמה סיבות, חלקן ראויות. המפגש של בני הפרובינציה עם הכותב הגנדרן מהעיר הגדולה לא נוכח בטקסט. ידוע שקפוטה נעזר תחילה רבות בהארפר לי בפתיחת דלתות בתי התושבים. הדמות ששיחק קפוטה בכל יום, לבושו המוקפד ("אני משער שטרם פגשת גבר בחליפה של דיור", סיפר שאמר לשריף בפגישתם הראשונה. "טרם פגשתי אשה בחליפה של דיור", ענה השריף), דיבורו המתנגן, האנפוף, פגם ההגייה הילדותי, כמו גם עליונותו האינטלקטואלית המודעת, בוודאי לא הפכו אותו לחביב המקומיים. אך קפוטה מתאר את צדקנותם ואת ערכיהם המתחסדים באמפתיה, לעתים בהומור אירוני דק, וממעט להנגיד אותם עם העולם שמחוצה להם, בעיקר כי מבחינתם הוא לא כל כך קיים.

קפוטה נאמן לקודים של עיתונאות העלית האמריקאית ולא מופיע בספר בגוף ראשון, נדירות בגוף שלישי, כ"עיתונאי" שלו נאמרו הדברים, או כ"ידיד" שהיה עד שמיעה. ברור לו שמעמדו כמספר מקנה לו שליטה מכרעת בקביעת ההיסטוריה. כך בחלק הספר שנוגע בקורבנות הרצח, סביבתם המיידית ובשרטוטים של החוקרים העיקשים שנכשלו שוב ושוב בפענוח זהות הרוצחים. הוא מספר אחרת על זוג הרוצחים.

נכון שהתיאורים שלו נועזים יותר כשהוא משחזר את עולמם, אבל אפשר להסביר זאת בכך שהמושאים מפתים יותר מבחינה ספרותית. עיקר השוני הוא ההבניה המרובדת של הדמויות. המשפחות הרצוצות שמהן באו, ההחמצות הטראגיות, הדיכוי החברתי, הגזענות, המיניות הפגומה, חוסר התוחלת שבמאמץ החוזר "להסתדר", הצלקות הפיסיות והנפשיות.

ברור שהרוצחים מושכים את קפוטה, במיוחד פרי סמית, אוטודידקט מעוות, בעל נפש פיוטית וחשיבה פסיכופתית, אך מורכבת. בעוד שותפו, דיק היקוק, הוא פושע זעיר, פדופיל בעל הפרעות מינוריות, שנסיבות חייו כמעט נורמטיוויות, סמית הוא גיבור טראגי. כך לפחות הבין אותו קפוטה. ובאגף זה של הספר רלוונטיים מעמדו של קפוטה באליטה, המפגש שלו עם תוצר תחתית השיטה (והקירבה הברורה שמצא בין סיפור חייו של פרי לסיפורו שלו) והאופן שבו קפוטה מתאר את השתלשלות הפשע. יותר מזה, בשל המפגש הזה בוחר קפוטה לצאת מתוך הריחוק שגזר על עצמו ומנכיח את עצמו בספר. הדבר קורה כאשר סמית והיקוק כבר הצליחו להיתפס (נדמה שעשו כל מאמץ להילכד), נשפטו ונידונו למוות בתלייה.

לקראת סוף הספר מצעיד קפוטה בין דפיו עוד שלושה רוצחים מטורפים, לצד תיאור תנאי החיים באגף הנידונים למוות; הוא סוקר את הפרשנות לשאלת האחריות הפלילית, לצד תיאור מהלך ההוצאות להורג בקנזס (לבקשת סמית קפוטה נכח בתלייה); הוא מתאר את ההליך המשפטי על שלביו ובוחן את הדיון באפקטיוויות של עונש המוות, לצד שחזור מנגנוני ההדחקה של הנידונים (סמית והיקוק היו כלואים חמש שנים וחצי עד שהוצאו להורג בידי המדינה. היו מי שטענו נגד קפוטה שחיכה לכך בקוצר רוח, כדי שיוכל להביא סוף ראוי לספרו. הדבר האחרון שסיפר סמית לקפוטה בטרם עלה לגרדום היה בדיחה מלוכלכת). ככל שמתקצרים חיי הרוצחים נעשית הנימה של קפוטה דחופה יותר, מטרידה יותר.

טרומן קפוטה הצליח במשימה שהציב לפניו. הוא ייסד סוגה חדשה. ייתכן שנורמן מיילר היה עושה זאת גם לבדו (שאלה שהטרידה את שניהם), אבל ביצירה המסוימת הזו הניח קפוטה יותר מאשר מערך ספרותי חדש ומשמעותי. ככותב שלא המעיט בערך עצמו (תמונת המחבר, מבטו קצר-הרואי מאיים-מפתה, הופיעה כבר על עטיפת ספרו הראשון, ועוררה התרגשות גדולה; על הכריכה הקשה של עותקי המהדורה הראשונה של "בדם קר" מוטבעות בזהב האותיות TC), הוא השכיל גם להעלות שאלות כבדות משקל על תפקיד החברה בעיצוב פושעיה והאחריות שלה לאחר שיצרה אותם, וגם ליצור רומן בעל משקל רגשי רחב לב. השפה של קפוטה משוכללת בהרבה משל גיבוריו (אולי לבד מפרי סמית), אך הוא מצליח להסוות זאת בדרך שלרגע אינה מתנשאת. זהו הישג לא קטן.

התרגום לעברית קולח, וגם זה הישג לא קטן, גם אם הוא לא מצליח להעביר את עושר הכתיבה של קפוטה והגנדרנות הלשונית של סמית. הנפילות הקטנות (כבר בעמוד הפותח קפוטה מדגיש איך אנשי קנזס מבטאים את שמו של נהר ארקנסו - ארקנזס - פואנטה שנעלמה מעיני המתרגם; "שושן של לוויות" אינו ממש מושג שגור; תעתיקי כמה שמות תמוהים וגם טעויות ההגהה רבות מדי - "ארבע קברים", עוצרת בחריקה את הקריאה) רק מדגישות את האיכות הכללית. גם החלטת העריכה לפתוח כל פרקון בעמוד חדש מקילה על הקריאה.

המערכת הזוגית העשירה ביותר שקפוטה מתאר היא בין שני הרוצחים. הוא מציע כמה הסברים למשיכה ההדדית הזאת, אך אלה לא מספקים. מערכת היחסים שנעדרת מהטקסט היא בין קפוטה הדמות הציבורית לבין קפוטה הכותב, והעדרה הוא אולי זה שמעניק לספר את כוחו הנמשך, ומצדיק גרסה עברית חדשה זו.

אמיר רותם הוא עיתונאי. הגיליון ה-12 של כתב העת "מסמרים" שבעריכתו עוסק ב"ילדות"

---

אולי הם ישנים שני קטעים מתוך "בדם קר" מאת טרומן קפוטה, תירגם מאנגלית: ליאור שטרנברג, הוצאת כתר

"זהו זה, זהו זה, זה חייב להיות זה, הנה בית הספר, הנה המוסך, עכשיו אנחנו פונים דרומה". לפרי היה נדמה שדיק ממלמל איזה קשקוש עליז. הם יצאו מהכביש המהיר, מיהרו דרך הולקומב שוממה וחצו את פסי הסנטה פה. "גדת הנהר, זו חייבת להיות גדת הנהר, עכשיו אנחנו פונים מערבה - רואה את העצים? זהו זה, זה חייב להיות זה". אורות המכונית האירו שדרה של עצי בוקיצה סיניים; גלגל קוצים כרוכים יחדיו שהרוח העיפה חלף במהירות לרוחבה. דיק כיבה את פנסי המכונית, האט ועצר עד שעיניו התרגלו לאור הירח הלילי. זמן קצר לאחר מכן החלה המכונית לנוע באיטיות קדימה.

*

הולקומב נמצאת במרחק תשעה-עשר קילומטרים מגבול אזור-הזמן בהרים, מצב שהעלה רטנונים מסוימים, כי משמעות הדבר הייתה שבשבע בבוקר, ובחורף בשמונה או לאחר מכן, השמים עדיין חשוכים, והכוכבים, אם בכלל נראו, עדיין זרחו - וכך היה כאשר שני בניו של ויק אירסיק הגיעו לחווה לבצע את מטלות יום ראשון שלהם. אבל בתשע, כאשר סיימו הבנים את מלאכתם - שבמהלכה לא שמו לב לחסרונו של דבר - השמש עלתה על עוד יום מושלם של עונת ציד הפסיונים. כשעזבו את שטח הבית ורצו לאורך השדרה הם נופפו אל מכונית שחלפה למולם והנערה שבתוכה נופפה אליהם חזרה. זו הייתה בת כיתתה של ננסי קלאטר ושמה גם הוא היה ננסי - ננסי איוולט. היא הייתה בתו היחידה של האיש שנהג במכונית, קלרנס איוולט, חוואי בגיל העמידה שגידל סלק סוכר. מר איוולט לא נהג לפקוד את הכנסייה, גם לא אשתו, אך מדי יום ראשון הסיע את בתו לחוות ריוור ואלי כדי שתוכל להתלוות למשפחת קלאטר בדרכה לטקס התפילה המתודיסטי בגרדן סיטי. הסידור חסך לו "שתי נסיעות הלוך ושוב לעיר". הוא תמיד נהג לחכות עד שבתו נכנסה בבטחה לבית. ננסי, נערה מודעת מאוד ללבושה ובעלת גזרה כשל כוכבת קולנוע, ארשת ממושקפת והילוך ביישני, על קצות האצבעות, חצתה את המדשאה ולחצה על פעמון הכניסה הראשית. לבית היו ארבע כניסות וכאשר לאחר ארבעה צלצולים חוזרים היא לא נענתה בזו, היא פנתה אל הבאה בתור, הכניסה למשרדו של מר קלאטר. כאן הייתה הדלת פתוחה למחצה; היא פתחה אותה מעט יותר - מספיק על מנת לראות שבמשרד לא היה דבר מלבד אפלולית - אבל היא חשבה שאם "תתפרץ פנימה", זה לא ימצא חן בעיני משפחת קלאטר. היא דפקה, צילצלה ולבסוף הלכה אל מאחורי הבית. המוסך היה שם והיא הבחינה ששתי המכוניות, שברולט סדן, חנו בו. כלומר, הם חייבים להיות בבית. אולם לאחר שהמתינה לשווא מול הדלת השלישית, שהובילה ל"חדר שירות", ומול רביעית, הדלת למטבח, היא חזרה אל אביה, והוא שאמר, "אולי הם ישנים".

"אבל זה בלתי אפשרי. אתה יכולה לתאר לעצמך שמר קלאטר לא ילך לכנסייה? שהוא סתם ישן?"...

לסוזן לא היה כל הסבר, גם לא לאמה, שאמרה, "אם היה איזה שינוי בתוכנית, אני בטוחה שהם היו מטלפנים. סוזן, למה שלא תטלפני אליהם? יכול להיות שהם ישנים - אני מניחה". "כך עשיתי", אמרה סוזן, בהצהרה שנתנה במועד מאוחר יותר. "טלפנתי לשם ונתתי לטלפון לצלצל - לפחות, היה לי הרושם שהוא צילצל - במשך דקה או יותר. אף אחד לא ענה, ואז מר איוולט הציע שנחזור לבית וננסה ?להעיר אותם'. אבל כשהגענו לשם - לא רציתי לעשות את זה. להיכנס לבית. פחדתי, אין לי מושג למה, כי זה מעולם לא עלה בדעתי - נו טוב, כי דברים כאלה פשוט לא עולים על הדעת. אבל השמש הייתה בהירה כל כך, הכול היה יותר מדי בהיר ושקט. ואז ראיתי שכל המכוניות שם, אפילו ?מרכבת זאבי הערבה' הישן של קניון. מר איוולט לבש בגדי עבודה; היה לו בוץ על המגפיים; הוא הרגיש שהוא לא לבוש בצורה ראויה מספיק כדי לבקר את משפחת קלאטר. בסופו של דבר ננסי אמרה שהיא תלך איתי. נכנסנו דרך דלת המטבח, שכמובן לא הייתה נעולה; האדם היחיד שנועל דלתות באזור הזה הוא גברת הלם - המשפחה לא נהגה כך מעולם. נכנסנו פנימה ומיד שמתי לב שהם לא אכלו ארוחת בוקר; לא היו כלים, לא היה שום דבר על הכיריים. ואז שמתי לב למשהו מוזר: הארנק של ננסי. הוא היה מונח על הרצפה, קצת פתוח. עברנו דרך חדר האוכל ועצרנו בתחתית המדרגות. החדר של ננסי נמצא ממש בקצה המדרגות. קראתי בשמה והתחלתי לעלות במדרגות וננסי איוולט באה אחרי. קול הצעדים שלנו הפחיד אותי יותר מכל דבר אחר, הם רעשו כל כך והכול מסביב היה כל כך שקט. דלת חדרה של ננסי הייתה פתוחה. הווילונות לא היו מוסטים והחדר היה מוצף אור. אני לא זוכרת שצרחתי. ננסי איוולט אומרת שכן - שצרחתי וצרחתי. אני רק זוכרת את הדובי של ננסי בוהה בי. ואת ננסי. ושרצתי..."

בינתיים מר איוולט החליט שאולי לא היה צריך להרשות לנערות להיכנס לבית לבדן. הוא בדיוק עמד לצאת מן המכונית וללכת בעקבותיהן כששמע את הצרחות, אבל לפני שהספיק להגיע לבית שתי הנערות רצו לקראתו. בתו צעקה, "היא מתה!" והטילה את עצמה אל זרועותיו. "כן, אבא! ננסי מתה!"

דיק היקוק ופרי סמית. קפוטה נמשך לרוצחים