מגילת זכויות הירח רון לשם. הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 350 עמ', 89 שקלים

ארבע שנים לאחר פרסום רומן הביכורים של רון לשם, "אם יש גן עדן", שזכה להצלחה מסחרית וביקורתית יוצאת דופן, יוצא לאור ספרו השני. זה שלב מסקרן, ואולי אף מכריע, בקריירה הספרותית של לשם; הרומן הראשון עורר הזדהות עצומה, בתארו את החוויה המכוננת של השירות הצבאי ואת הכוחות המעצבים את הגבריות הישראלית. עם פרסומו הפך לשם - כמעט בן לילה - לשחקן משמעותי בקאנון של הספרות הלאומית הצעירה. הרומן השני מודע לעמדה הזו, והוא מבקש להשתמש בה ולהתנער ממנה בעת ובעונה אחת. לשם מבקש להרחיק את עצמו מעמדת "ילד הפלא", שלעתים קרובות מסמנת סופרים שזכו להצלחה גורפת בספרם הראשון; אולם יותר מכל מבקש "מגילת זכויות הירח" לפרוץ את גבולות התיוג של הסופר כביוגרף של הקולקטיב הישראלי. וכדי לעשות זאת, פונה לשם הרחק ממוצב הבופור - הרחק ככל האפשר.

שני אלמנטים, שאינם קשורים בעלילת הספר או בדמויותיו, מבהירים את גודל המשימה: כריכת הספר מזכירה בעיצובה את עטיפות הספרים של "הספריה החדשה" הקאנונית, ובסוף הספר מופיעה אחרית דבר ארוכה, המתארת את תהליך כתיבת הספר ואת הנעותיו, והיא מלווה ברשימת תודות נרחבת, הכוללת דמויות משפיעות ביותר בתרבות הישראלית. אלו שני רכיבים בהצהרת כוונות, המבקשים לייצב את המעמד הקאנוני של לשם ולהעמיקו. אולם עם הקריאה מתברר שההצהרה מורכבת יותר, משום שהיא גם נוגעת לשאפתנותו של לשם ולתעוזתו: עלילת הרומן מתרחשת באיראן, ומגוללת סיפור התבגרות של גיבור איראני בגוף ראשון. זו בחירה בלתי צפויה ומעוררת הערכה, במיוחד אל מול הזרם המרכזי של הספרות הישראלית הצעירה, שנגוע באובססיה משונה לספר שוב ושוב את סיפור החניכה הלאומי באמצעות תיעוד של רעות בין גברים צעירים. היא מבהירה שלשם מעוניין לחצות את הגבול, ולהציע לדמיון הספרותי המקומי טריטוריה בלתי מוכרת.

לכתוב על איראן - והספר מבקש לשרטט תמונה עדכנית של התרבות הפוליטית והחברתית בה - אינה משימה פשוטה. לא רק בשל הדמיון הישראלי, שטורח לצייר את המדינה הזאת כאויבת שטנית המונעת על ידי שנאה חסרת הסבר כלפי ישראל, אלא בשל המלכודות הטמונות לפתחו של תיאור אחרות פוליטית ותרבותית, ובמיוחד כזו המזוהה עם "המזרח". המלכודות הללו מפתות לתאר את איראן כאתר פולקלור אקזוטי וצבעוני, או לחלופין כמרחב מזרה אימה, קודר ומאיים. אלו כמובן שני צדיה של אותה הקלישאה, שמשתפת פעולה עם אכיפת הלגיטימיות הפוליטית של ה"אחר". למרבה ההקלה, הרומן אינו נופל במלכודות הללו. הוא מעורר עניין וסקרנות, משום שהוא חושף תרבות שמופעלת על ידי כוחות סותרים, שמורכבותם מוכרת היטב גם לקוראים הישראלים. היא מציירת את איראן לא כארץ אויב, וגם לא כשוק שוקק של ריחות וטעמים, אלא כמרחב שנלחם על זהותו.

גיבור הרומן, קאמי, הוא בחור צעיר שנפרד מעיר הולדתו ומחברו הטוב שחוזר אל הדת, ומגיע - נסער ומלא ציפייה - לעיר הגדולה, טהראן. הוא מתאכסן בבית דודתו זהרה, שחקנית קולנוע לשעבר, שהמהפכה האיסלאמית קטעה את הקריירה שלה, והותירה אותה מתרפקת בגעגועים על ימי תפארתה. שם הוא מתיידד עם השכן ההומו, בעל לב הזהב, באבק, ועם השכנה סאפורה, קשישה שהיתה שופטת בעידן שבו נשים היו מורשות לשבת על כס המשפט. שתי הנשים הקשישות שילמו מחיר אישי ומקצועי כבד עם עליית שלטון האייטולות; שני הגברים הצעירים עוד עתידים לשלם אותו.

קאמי מתאהב בנילופר, בת-טובים משוחררת ונועזת, המפורסמת באיראן ובעולם כולו כנהגת מרוצי מכוניות. היא חושפת לפניו את מרתפיה ומחילותיה של העיר הגדולה, שבה מתקיים עולם מחתרתי סוער: עולם של מחאה פוליטית חתרנית, אהבה משוחררת, סמים ואלכוהול. כשהוא מביא מחשב לדירתה של זהרה, נפתח לפניו ולפני חבריו עולם מקוון חסר גבולות, שמתעד את העבר ומרחיב את גבולות ההווה. קאמי מוצא את עצמו לכוד בין שני עולמות: עולם המרחב הפומבי, שמוכתב על ידי מוסר דתי ופוליטי אלים, המבקש לכונן אזרחות צייתנית ומפוחדת, לבין עולם המחתרת החילונית, שמסומן על ידי השתוללות תאוותנית ופריצת גבולות. הגיבורים שנעים אתו בין שני העולמות הקוטביים מנסים לספק משמעות לזהותם המינית, המגדרית והלאומית - וגם לומדים על בשרם את מחיר הגאולה שמשמעות כזו עלולה לייצר.

"מגילת זכויות הירח" אינו מציג עולם זר לחלוטין לקוראים הישראלים. הכוחות שמפעילים את מציאות החיים באיראן הם ביטוי מוקצן לכוחות שנאבקים על השליטה גם במציאות הישראלית, ובראשם העימות החזיתי בין פוליטיקה דתית לחילונית. "אנחנו עם רומנטי מדי, וטוטאלי מדי, וחרמן מדי. ומכור לדרמה, ורווי מהפכות מצלקות", מתאר הגיבור בעברית את האופי הלאומי האיראני, ומוסיף: "ככה כולנו. זקוקים לחורבן באוויר".

חוויית הקריאה מגשרת בין שני העולמות, ומבחינה זו גם מגשימה את התפקיד הפוליטי של ספרות נושאת-משמעות: לספק מבעים שבאמצעותם הקוראים יכולים להחיל על עצמם עלילות, לאמץ נקודות מבט בלתי מוכרות, ולעתים אף מסוכנות ואסורות, ולהרחיב באמצעותן את גבולות הדמיון.

אולם הצלחתו של פרויקט כזה צריכה להסתמך על סיפור עלילה משכנע ועל דמויות מורכבות; ובהיבט החיוני הזה של מלאכת אריגת הסיפור, הרומן לוקה בחסר. העלילה קולחת, אך משוחררת מאילוצים של הסתברות, וכמה ממהלכיה נדמים שרירותיים. ברומן שמבקש לשרטט עולם, יש הכרח ביצירת יחסי אמון עם הקוראים, וישנם רגעים עלילתיים שמשעים אמון כזה: כך למשל התאהבותם החטופה והבלתי מוסברת של קאמי, הסטודנט הבודד והעני, ושל נילופר, נהגת המרוצים המפורסמת והעשירה, או ניסיונם לייצר מכונית מרוץ מקצועית בכוחות עצמם. גם עיצוב הדמויות לוקה בחסר; למעט קאמי, הדמויות הן חד-ממדיות, ונעתרות לסטריאוטיפים אוניברסליים לעוסים: ההומו הנשי וטוב הלב, הנערה האמיצה והיפה ששוברת את המוסכמות, או הדיווה המזדקנת. אלו דמויות שמתפקדות כקריקטורה, משום שתכונה אחת בלבד מגדירה את הופעתן ואת תפקודן.

בתכניו ובסגנונו נע הרומן בין דרמטיות מופרזת לבין בנאליות, ותנועה זו מעידה על פזיזות ויוהרה; לאורך הקריאה מצטברת ההכרה המצערת שהרומן אינו מעובד דיו. קורותיו של קאמי - ושמו של הגיבור נושא משמעות, כמובן - עוסקות באפשרות המרד של צעירים בעולם משותק, מפוחד ואלים, וביכולת הפעולה שלהם בתוכו. כמה מתובנותיו המשכנעות של הרומן עוסקות בכוחות שמסייגים את היכולת הזאת: "במקומות אחרים בעולם", אומר לגיבור אביה של נילופר, חבר הקונגרס האיראני, "כנראה גם אצלנו, נולדה התנתקות הצעירים מתוך ייאוש ותשישות, מתוך פסימיות קודרת ששום דבר לא ישתנה, עמים שנלחמים יילחמו לעד, פוליטיקאים מושחתים ישחיתו לעולם". הרומן מבקר את האדישות הכנועה, ועושה זאת בתנופה עלילתית נלהבת. אולם בתום הרומן הגיבור מבין שעליו להתבגר, כלומר להקנות לעצמו את ענוות הסתגלנות. הוא מהרהר לעצמו: "אם אתחיל לנפץ חומות, לפרוץ מסגרות, לרסק מוסכמות, אני אפול. אני לא רוצה ליפול. אני אוהב את המדינה, מחבק ומקבל את המדינה".

בסופו של דבר, הרומן בוחר בכניעות כאפשרות פוליטית, ומסמן באמצעותה את התבגרותו של קאמי. רוח המרד היא משובת נעורים, סוערת וחיונית, אך היא גובה מחיר כבד מדי, ולפיכך הגיבור מתפכח ממנה. יש בעמדה הזאת, שחותמת את העלילה, דבר מה מדכדך; היא נדמית כסותרת את תעוזתו של הרומן כולו, שמבקש לחדור מעבר למסך הברזל ולהציג את "האויב" הקולקטיבי כדמויות בשר ודם, שאת חיותן ותשוקתן לשינוי אפשר לקרוא דרך עיניים מקומיות. הרומן נחתם במלים "מה שמכאיב ומה שמנחם הם אותו הדבר בעצם", ואת אחרית הדבר מסיים לשם במלים: "כתבתי עליהם, וחשבתי על עצמי כאן". לשם מצייר את הריחוק התרבותי החריף שבין ישראל לבין איראן במושגים של כאב ושל נחמה בו זמנית; לאורך הרומן הוא כואב את הפער העיוור שבין שתי התרבויות ומנסה למרוד בו בדרכו, אולם לבסוף מתנחם בו ומאשרו. הבשורה של הרומן נותרת לפיכך זהירה וכנועה מדי; כמו גיבורו קאמי, גם "מגילת זכויות הירח" כורע - למרבה הצער - תחת רוח המרד שלו עצמו.

צעירים איראנים. לכודים בין שני עולמות