שלום לך עצבות פרנסואז סגאן. תירגם מצרפתית: דורי מנור. הוצאת אחוזת בית, 141 עמ', 84 שקלים

שש הערות על "שלום לך עצבות":

1. פרנסואז סגאן היתה בת 17 - רק בת 17, יש לומר - כשכתבה את יצירת המופת הקטנה שלה. בקריאת התרגום החדש של דורי מנור ניכרת מיד האלגנטיות המטרידה של הנובלה הזאת, "הצרפתיות" המוחלטת שלה ובעיקר קסמה הדוחה-לעתים של הגיבורה שלה, ססיל: הנערה שיצאה מהמנזר לחיים של הוללות עם אביה ועשתה הכל כדי לשמר זאת. אפשר שהתואר "יצירת מופת" מופרז לנובלה אופנתית כל כך, הנוטה בעצמה לשימוש בשמות תואר גרנדיוזיים כמו "בזויים" "קטנוניים", "אכזריים", אבל האין יצירת מופת נמדדת גם ביכולתה לעמוד במבחן הזמן? שכן, למרות שעברה יותר מחצי מאה מאז שפורסמה הנובלה ב-1954 - והתנהגות מינית בוטה הרבה יותר מזו שמתוארת בה אינה נחשבת היום אפילו למעניינת - היא נשארה מזעזעת. לא מדובר פה במיניות של נערה מתבגרת, אלא בנובלת-מתח אפלה, שבמרכזה אשה החיה על פי חוקיה שלה, המצפצפת על מה שמצופה ממנה, המסורה לתענוגותיה, לנרקיסיזם שלה, הלוקחת לעצמה רשות לפעול בעולם. כמו גבר. וזו תכונתו של "שלום לך, עצבות", העומדת במבחן הזמן.

2. ססיל יתומה מאם. היא ואביה רמון, בן הארבעים ומשהו, נופשים בריוויירה הצרפתית עם המאהבת התורנית של האב, אלזה - ג'ינג'ית הנוהגת להיתמך בידי גברים עשירים ומתקשה להשתזף כראוי. ססיל מצהירה שוב שוב על כך שהיא ואביה חלש-האופי והמקסים בתכלית מאושרים לגמרי בחברת אנשים יפים, רצוי קלי דעת. היא עצמה מוצאת מאהב - סיריל, עורך דין יפה ורציני מדי הנופל לרגליה. השלווה הזאת מופרת כשאן, חברה ותיקה של האב, שהכירה גם את אמה, מצטרפת אליהם. אן, מעצבת אופנה בת 42, היא דוגמה מובהקת ומלוטשת לאשה הצרפתייה הבשלה. לחרדתה של ססיל מתברר שהיא ואביה מתכוונים להינשא. בתגובה רוקחת ססיל מזימה בעזרת המאהבת של אביה והמאהב שלה - כדי לגרום לפרידה בין אן לאביה. האם כל השיחות הסודיות והגלויות, יחסי המין התועלתניים ואלה שנוצרים כתוצאה מתשוקה המחקה במידה סבירה אהבת אמת, הם תוצרי-לוואי של שעמום? ומה בדבר סצינות-האהבה שססיל מביימת במיומנות ושנועדו לעיני אביה? האם הן פעולות של נקם עיוור המונעות מטמטום מוחלט? ודאי שלא.

ססיל אמנם מיתממת לכל אורכו של הרומן כשהיא טוענת שהיא אדם לא מתוחכם - ואף סונטת בקודשי החינוך הצרפתי כשהיא מלעיגה על אפוריזמים של אנרי ברגסון שעליה לשנן לבחינת הבגרות שלה - אבל היא כוח שכלי המבקש הכרה. בערב הראשון לבואה של אן, למשל, הן משוחחות על מידת האינטליגנציה של שותף לעסקים של אביה. אן מאירה את עיניה של ססיל בהערה מתוחכמת שדווקא ממעיטה בערך התבונה של אנשים מבוגרים וקוראת לה ניסיון: "יש משפטים שמשרים עלי תחושה אינטלקטואלית מעודנת גם אם איני מבינה אותם לעומקם", כותבת סגאן בשמה של ססיל, "זה עורר בי חשק להחזיק ביד פנקס קטן ועיפרון". אמנם ססיל אירונית כאן, כמעט לועגת לפוזה האהובה על אינטלקטואלים - אבל האין היא משתוקקת להיות זו שמחזיקה את העיפרון?

3. ההתחטאויות הקטנות של ססיל, הזעפות הפנים שאפשר לייחסן לגילה, אינן מעיבות על העובדה שהיא כנה להדהים. "אני יודעת... שאפשר לייחס לי שלל תסביכים מפוארים: אהבה אינצסטואלית לאבי, תשוקה חולנית כלפי אן. אבל אני יודעת היטב מה היו הסיבות האמיתיות: חום הקיץ, ברגסון, סיריל או ליתר דיוק העדרו של סיריל". חום הקיץ כידוע הוא סיבה לחטאים רבים, בספרות צרפתית ולעתים בחיים, אבל במקרה של ססיל סילוקה של אן הוא הכרח. הכניסה של זו לעולמה פירושה ויתור על הבט מהותי בחייה, שאינו בהכרח אהבת אביה. נחוץ לה "החופש לחשוב. החופש לא לחשוב לעומק ולא להרבות מדי במחשבות, החופש לבחור בעצמי את חיי ואת עצמי". טיפשות היא פריווילגיה ששום אשה אינה יכולה להרשות לעצמה - וססיל גם בוחרת לעצמה דמות אידיאלית פגומה שהיא נאחזת בה - ובכל זאת אי אפשר שלא לחשוב: איזה דיוקן עצמי!

4. ססיל של סגאן היתה יכולה לשרוד בקלות בתוך עולמו של דה לאקלו. ב"יחסים מסוכנים", רומן המכתבים מהמאה ה-18, משחקי שליטה ופיתוי בחברה רקובה בניצוחם של מרקיזה רודנית וויקונט חלקלק הורסים הן את המופעלים והן את המפעילים, הן את התמימים - אשה טובה שמתאהבת בבן הרוזן ונערה צעירה שיצאה מהמנזר (שמה אגב ססיל) - והן את הזוממים עצמם. ולא רק שהעלילה נפרשת דרך סדרה של מכתבים, כאמצעי סגנוני, אלא שהמכתבים עצמם - כלומר העיבוד-הלשוני, הניסוח, האובייקט שאפשר לקפל אותו המכיל מלים המתארות מצב עניינים בעולם - נהפכים למכריעים בגורלן של הדמויות עד אסון מוחלט. כך, למשל, מכתביה שהופצו בפרהסיה מביאים לחורבנה החברתי של המרקיזה, שאינו נופל בחומרתו מאובדן מאהביה.

הצלפות הלשון האירוניות, ההתענגות על הדיבור, הסגנון העצמי המופעל בכל דיאלוג, שנע בין נימוס לגסות, מתקיים ב"שלום לך, עצבות" לא פחות מאשר ביצירות מורכבות ממנו. אמנם ססיל מתמסרת לתענוגותיה ("נוסף על העינוג הגופני הממשי מאוד שהעניקה לי האהבה ידעתי גם עונג רוחני צרוף כשהירהרתי בכל זה"), אבל את הפעולה הממשית שלה היא עושה כשהיא שותלת במוחו של אביה רעיון, אומרת לו משהו שגורם לו חרדה, הרבה לפני שהיא מביימת במיומנות סצינות אהבה שתוזמנו לעיניו בלבד. גם התשוקה ההדדית, היחסים הפיסיים בין האב לבין אן המרשימה וטובת הלב וההוגנת, לא יעזרו לו; הנזק נעשה קודם כל בדיבור.

5. האם שלוש המלים האחרונות המפורסמות, הלקוחות מתוך שיר של פול אלואר, ונותנות לנובלה את שמה, הן המעניקות לה גם את שרידותה? במאמרן רב העניין של נורית גרץ ושלומציון קינן, הכתוב כהומאז' לקיצור שבו נוקטת סגאן עצמה, הן מזכירות את קאמי ומצביעות על כך שסוד ההישרדות של "שלום לך, עצבות" הוא בין השאר בכך שהוא דווקא בונה את ססיל כאדם עם מצפון. אכן, ללא העצבות שחודרת לעולמה, ססיל היתה פסיכופתית. אפשר גם שהנובלה הזאת עדיין שרירה בזכות האופן שבו היא דנה ביחס שבין המלה לבין המעשה, בין הדיבור לבין החיים. מכיוון שבראייה מסוימת הדיבור הוא החיים, הטלטלה והלקח שססיל לומדת נובעים מכך שההשפעה של מהלכיה חורגת ממה שאפשר בכלל לדבר עליו. במלים אחרות: הפגישה שלה עם "עצבות" היא פגישה לא עם מנלכוליה לעצמה אלא עם שיתוק, שכן סילוקה של אן היה גם מגע ראשון עם התהום שמעבר לדיבור. חבל איפוא על העטיפה שבה נראית נערה מנומשת במין פוזה מורכנת ראש. זו פרשנות חזותית ברמה בסיסית למדי לשמה של הנובלה - שעה שמדובר בדמות מורכבת ומתוחכמת הרבה יותר, מה גם שהג'ינג'ית שבסיפור היא דווקא דמות משנית. הנה איפוא מקרה שבו אין לשפוט ספר על פי כריכתו, במובן הפשוט של הביטוי.

6. כל פרידה, אומר הפתגם הצרפתי הידוע, היא מוות קטן. מעטים הספרים שבהם האמת והאימה של הקלישאה הזאת נכונות יותר. פרנסואז סגאן לא נחשבה בזמנה סופרת גדולה. אולי זו היתה טעות לחשוב כך.

דייוויד ניבן וג'יין סיברג כרמון וססיל בעיבוד הקולנועי ל'שלום לך עצבות'. חום הקיץ הוא סיבה לחטאים רבים