המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
בחר סיסמה
הקלד סיסמה מחדש
אזור מגורים
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

ילדי הגן קרבו לגדר וקראו קריאות עליזות לארנב שהתרוצץ ברחבת בית הכנסת

מסע קיצי, ספק הזוי ספק ממשי, בעיירה דרוהוביץ' שבמזרח גליציה, בעקבות הסופר היהודי-הפולני ברונו שולץ וסיפורי "חנויות קינמון" ו"בית המרפא בסימן שעון החול", ובעקבות האזכורים של דמותו הטרגית ביצירות עבריות בנות זמננו

  • רוחמה אלבג
  • 25.09.2009
  • 01:58

עוד עיירה במזרח גליציה, ששמה מוכר וזיכרונות שונים שזורים בה. עוד מקום שבו חיו יהודים ואינם. עיירה שהדרך אליה זרועת כפרים ציוריים, יערות ושדות ונהר זורם בשוליה, ולרוב מגיעים אליה מעיר גדולה ששמה נישא בפי כל - לבוב, הלא היא למברג, בירת גליציה.

כל עיירה במפת גליציה טומנת בחובה סיפור או צמחה בה אישיות ידועה, ותולדות משפחה מוכרת ושושלות של רבנים וחסידים. ודרוהוביץ' היתה כיתר שכנותיה, עיר שחיו בה לא-יהודים ויהודים במשך מאות שנים, ויחסיהם ידעו עליות ומורדות, ומלכויות באו ונתחלפו, והכל התהפך; בעשרה ביוני 1943 הושלם החיסול, בתים רבים בגטו הועלו באש. הצבא הסובייטי שנכנס לעיירה באוגוסט 1944 מצא 400 יהודים שהגיחו ממחבואם. ארבעים אחוז מכלל אוכלוסיית העיירה, 15 אלף יהודים היו בה, ונותרו שני בתי כנסת מפוארים, וזהו.

דרוהוביץ' היתה מרכז תעשיית נפט חשוב, והיא עיר עתיקה שנוסדה במאה ה-15 וכבר אז התיישב בה קומץ יהודים, ושמה עולה בנשימה אחת עם גלריה נכבדה של יוצרים שפעלו בה בפרק זמן של חמישים שנה. צעירים שהמירו את בית המדרש במוסדות השכלה גבוהה שהציעה האימפריה האוסטרו-הונגרית, והצטרפו לרוחות החדשות שהחלו מנשבות באירופה בסוף המאה ה-19. ואף על פי שגליציה נתפשה כפרובינציה נידחת באימפריה המפוארת, היה בה דבר-מה שאיפשר צמיחתם של כוחות אמנותיים גדולים - הצייר מאוריציו גוטליב והצייר והצלם אפרים משה ליליין, ממייסדי "בצלאל", או המשורר והסופר ש. שלום, ששהה בה תקופות ארוכות בבית סבו האדמו"ר וכתב עליה ביצירתו האוטוביוגרפית "אלה תולדות", אגב תיאור אורח חיי משפחתו החסידית בדרוהוביץ'. גם דוד הורוביץ, ממייסדי "השומר הצעיר" והנגיד הראשון של בנק ישראל, נולד בדרוהוביץ' וכתב עליה בספרו האוטוביוגרפי "האתמול שלי" (1970). בדרוהוביץ', כתב, "הכל כאילו חריף יותר, בולט יותר, מגוון יותר. כאן פעל חומר מתסיס וממריץ שמקומו נפקד בערי גליציה האחרות".

אך אין ספק שהנודע בבני דרוהוביץ' כיום הוא הסופר והצייר ברונו שולץ, ששמו עלה באחרונה בעקבות פרשת הציורים שגורדו מקירות ביתו של זוג אוקראיני ומתנוססים ב"יד ושם". בתערוכה המדוברת מוצגים שלושה ציורים שקישטו את חדר הילדים של קצין נאצי, פרי מכחולו של המורה לציור היהודי, מבית הספר בדרוהוביץ', ושעל רחובותיה, בתיה, כיכרותיה ואנשיה, ביניהם בני משפחתו, נסבו סיפוריו. וגם על מה שאין גלוי בה, והוא במובנים רבים העיקר והמרתק שביצירתו.

נסענו בראשית אוגוסט אל "אמבט השמש של היום" שבסיפור "אוגוסט", הפותח את קובץ סיפוריו, שראה אור ב-1934 ופירסם את שולץ במרחב הפולני, ושזכה להוקרה רבה בעיקר בחוגי האוונגרד בוורשה.

קיווינו לחוש באותו משהו שלכד את שולץ בעיירה הזאת, דבר-מה אניגמטי, אותה רוח אחרת ונשגבת, המרחפת בין השורות והשורה עדיין בסימטאות ובשווקים, במבואי החנויות הזעירות, בינות לעצי הערמונים, הכנסיות ובתי הקפה שבדרוהוביץ', ואולי להתוודע לרחוב שמצויות בו "חנויות קינמון", כשם קובץ סיפוריו הנודע.

הסופר דן צלקה, יליד פולין, קרא את שולץ כילד אחרי המלחמה, והוא מספר שהקריאה בסיפוריו בדירת המשפחה העלובה בוורוצלב ההרוסה, "היתה כמו השפעה של צרי מופלא... היתה זו התרחשות פסיכודלית רבגונית... הרגשה מסתורית של שמחה, של הרפתקה, שהיה בה משהו אבל". רשמים אלה הצטרפו למשיכתם של סופרים, מזמנים ומתרבויות שונות, שקלטו את הייחוד באמנותו של שולץ, את "האמת האמנותית", על פי צלקה, "לפאר את העולם, להרים על נס את משמעות חייו של האדם, על הכישלון והשיגעון שבהם...".

בספרות הפולנית נכתבו כמה יצירות בהשראתו - "מחוזות הכפירה הגדולה", ספר גדול על ברונו שולץ שהתפרסם בפולין ב-1957 מאת יז'י פיצובסקי, יליד ורשה הנחשב הביוגרף הרשמי של הסופר, וכן הנריק גרינברג, אף הוא יליד ורשה, ניצול שואה החי כיום באמריקה, שכתב סיפור ושמו "דרוהוביץ' דרוהוביץ'", שבקובץ הסיפורים "מלחמה יהודית".

אליהם הצטרף ספרו של דויד גרוסמן "עיין ערך: אהבה", שבו פרק שלם, "ברונו", על הסופר שמותו השרירותי (כאילו היה צפוי לו מוות אחר באותם ימים חשוכים), עורר את גרוסמן להעניק לו חיים וכמו להתעלם מנסיבות מותו המשפילות.

כשהתפרסם ספרו, ב-1986, נימק גרוסמן את פשר בחירתו בשולץ: "הרגשתי שהוא נתן לי בפעם הראשונה את המפתח לכתיבה על השואה - לא לכתיבה על המוות ולא לכתיבה על ההשמדה אלא דווקא על החיים". גרוסמן כתב כמי שמוטלת עליו שליחות, להנחיל הלאה את "הבשורה של שולץ", מתוך ידיעה כואבת כי אותה ירייה שירה בו נאצי הביאה לקצה אמנות ייחודית "שלעולם לא יהיה עוד אפשר לשחזרה". שולץ של גרוסמן אינו בורח מפני הגרמנים, אלא נמלט למחוזות אחרים, כשם שברונו אומר לפני הקפיצה למים "לפגוש סוף סוף דבר אחר", במרחבי הים הגדול, ולא בחנויות האפלות ובעולם הצר של דרוהוביץ' שהוא חשש לעוזבו.

גרוסמן, במחווה שלו לשולץ, חילץ את ברונו מנסיבות מותו הסתמי, ומעבודתו השפלה בבית הקצין הנאצי, והעביר הלאה את זיכרון חיי היום-יום של הסופר שניחן ביכולת תיאורית יוצאת-דופן. לימים נוסף גם ספרו של אמיר גוטפרוינד, "אחוזות החוף" (2002), הנוגע בדמותו הנוגה משהו ובאישיותו הבלתי-מפוענחת של שולץ. לפרשת חייו המוכרת במשורה מוענק נפח נוסף, ותולדותיו נשזרות ומתפתלות בתוך סיפור חדש, של סופר ישראלי "המורה-צייר הפוסע בדרוהוביץ', הנצמד לקירות...", מן הסיפור "טריאסט", כשאל מותו מסתפח סיפור על יצרים ומיניות.

בסיפור "גלויה מוואלדזה", שיש בו רמזים לחיי שולץ, פוסח גוטפרוינד על פרשת מותו ומעתיק את הגיבור, יוסף (שמו העברי של ברונו), לארץ ישראל כחלוץ. שיאה של המגמה לברוא לו שנות חיים נוספות ניכרת בסיפור זעיר "לו ישב כאן ברונו שולץ", והוא מעין הרהור - כיצד היה מגיב שולץ למראות שהיו נגלים אליו מספסל בירושלים, ובעודו בוהה אל מה שנראה כיערות, ירושלים מציתה בלבו של הסופר המיוסר את כמיהתו לעיר היחידה שבאמת אהב - דרוהוביץ'. מה שמעלה שוב את המעשה התמוה של עקירת הציורים מהעיירה האוקראינית, אל תערוכה המחדדת היטב את התואר - אמן בכפייה!

במסע לדרוהוביץ' ערכנו ביקור משלים גם בעיירה בוליחוב הסמוכה, בעקבות ספרו של דניאל מנדלסון, "האבודים". העיירה המוזנחת למדי זכתה לתהילת עולם בעקבות העניין שעורר הספר, שבו מובעת תמיהתו של המחבר לפשר יציאתו שלו למסע בעקבות בני משפחתו האבודים. בעת החיפוש הוא מגלה שהמחפשים לא פחות אבודים, ומחוסר האונים הזה נמצאה לו המשמעות - הוא מבקש להפקיע מהם את אלמוניותם ולהעניק להם חיים מלאים וטובים, ושחייהם לא יתמצו במשפט "הוצאו להורג ביריות". באחת מפגישותיו הוא שואל את אחת העדות אם יש לה זיכרונות טובים מהעיירה ותשובתה: "הזיכרונות הרעים מחקו את הטובים".

את המסע התחלנו בנקודת הסיום של יהודי העיירה - מקום שלא היה בתוכנית, אלא שהמדריך המקומי חש צורך להראות לנו משהו דווקא שם, בבית הקברות היהודי שבפאתי העיר, מול מפעל חדשני מוקף במדשאות ירוקות, שזגוגיותיו הגדולות לוכדות את השממה שבבית הקברות המוזנח. מציבות יחידות נותרו על תלן ובמרכז משתרע קבר אחים גדול מחופה שיש שחור.

עם הקמת הגטו ושילוח יהודים למחנות עבודה ולהבדיל למחנות השמדה, בא הקץ על קהילת דרוהוביץ'. באקציה שהתחוללה בחודש נובמבר 1942 נרצחו בעיר כמאתיים מתושביה, והושלכו לכאן, אמר המדריך המקומי, והצביע על תלולית עפר חשופה בפינת בית הקברות. "בקבר הקטן הזה נמצא גם ברונו שולצה", הוסיף מבעד לעשן הסיגריות, ופרש ידיים לכל העברים. "יש כאן הרבה יהודים שמתו וגם ביער ברוניצה".

מותו בירייה של ברונו שולץ היה מאבק על יוקרה במסגרת חיסול חשבונות פנים-גרמני. קצין גרמני ירה בעובד היהודי של הקצין לנדאו, כנקמה על רצח "היהודי שלו", וזהו.

משם עברנו אל עיירה רועשת, מלאת תכונה, עשרות דוכנים לממכר ירקות, פירות, הלבשה, נעליים וצעצועים, רוכלים הנעים מפינה לפינה בעגלות עץ, קונים עמוסי סלים, צפירת מכוניות, משאיות מתנהלות בכבדות בכביש רעוע מלא מהמורות, רחוב צר מהכיל את כל ההמון - ומול כל ההמולה עומד דומם ומחריש בית כנסת עצום מ-1865, מבנה מרשים ביופיו, מן הגדולים במזרח גליציה. בבית הכנסת שנבנה במתכונתו של בית הכנסת בקאסל שבגרמניה שרה מקהלת גברים והוא עומד כאנדרטה אילמת לחיים שרחשו בו - קירותיו האפורים-ורודים קלופים, החלונות מנופצים, העזובה רבה וגדר אחת שלו גובלת בגן ילדים. בעוד אנו מתבוננים בחורבות ובהוד וההדר האפשריים, התקרבו ילדי הגן לגדר וקראו קריאות עליזות לארנב שהתרוצץ ברחבת בית הכנסת, והכל נהפך למעין חגיגה מקומית זעירה.

משם בהליכה קצרה הגענו ללב לבה של דרוהוביץ', אל רחבה מהודרת שבעיר העתיקה, וכל המראות המרופטים שבכניסה לבשו תפאורה אחרת לחלוטין. כיכר לבנה שבמרכזה התנוסס בית העירייה, מבנה ניאו-קלאסי, שמעליו מזדקר מגדל שעון נושן המונה בצלצולים כבדים את השעות ומחדד את המתח שבין החדש לישן, עירוב של סגנונות בנייה - רנסנסי, מבנים כמו-גותיים ובארוקיים, ובד בבד החדש והאלגנטי, על בתי הקפה והחנויות הקטנות, כשמכל פאה ברחבה המלבנית משתרע רחוב אחד ארוך וישר, אף הוא משופע בחנויות, חלקן עתיקות. ולפתע פתאום קם ועמד התיאור המופלא שב"חנויות קינמון" - "ארבעת קווי הכיכר... החנויות המשונות והמפתות... אני מכנה אותן חנויות קינמון בשל הטפטים הכהים בצבע קינמון שהן מרוצפות בהן", התיאור הזה הלם להפליא חנות ספרים ספונת עץ ושקטה שעולים אליה במדרגות עץ חורקות.

בפנים החנות נגלה מראה מסעיר - מדפים חומים, ריקים מספרים אך עמוסים בעשרות עציצים קטנים מוריקים, למרות האפלולית הרבה ששררה בה, והיו גם ספרים, בכריכות עור נושנות מונחים בארונות עץ כבדים, וחוברות צביעה לילדים וספרי לימוד לשנת הלימודים שבפתח. בחנות המפתיעה הזאת לא היה אפשר למצוא שום עותק מספרי ברונו שולץ. לעומת זאת, בקצה הרחוב יש סימטה על שמו של הסופר המהולל, בן העיר.

מאליה עלתה ההשוואה הכמעט-מתבקשת לבן גליציה אחר, צעיר משולץ בארבע שנים בלבד, שהמשותף לשניהם הוא כתיבה על מחוז ההולדת שלהם והפיכתו למיקרוקוסמוס של העולם - הלא הוא ש"י עגנון. ברומאן "בחנותו של מר לובלין", שנכתב בשנות השישים, קונן עגנון על תוצאותיה הקטלניות של מלחמת העולם הראשונה, על הרס הבתים ההיסטוריים ועל גרמניה שופעת ההבטחות, המצוחצחת כביכול. עיקר העלילה נסבה על ארבע חנויות זעירות ומרופטות של בעלי מלאכה עתיקים, נציגי הדור הישן, המשמרים הפאתטיים משהו של גרמניה הישנה לפני שתחסל את עצמה. בדיוק כמו שולץ ב"חנויות קינמון", המתגעגע אל בתי העסק הנושנים, האציליים באמת, אל "אותם סוחרים ישישים מכובדים".

פניה המשתנים של כיכר העיר זכו לעשרות תיאורים ביצירת שולץ, ולעולם היא אינה בעלת חזות אחת, ונראה כי מתחת לכיכר ובין החנויות והבתים, ובחלל שבין הגגות לשמים ומבין צמרות העצים מתחוללות דרמות קטנות אינסופיות ודרוהוביץ', מנקודת מבטו של שולץ, היא עמוקה לאין שיעור. "על שפת הקונכייה הגדולה, הריקה, של הכיכר שבה קלחה תכלת השמים הנטולה אור-שמש... צל שקוף נח על העיר. דממתה של השעה שלוש אחר הצהריים היתה מפיקה מן הבתים את לובנו הטהור של הגיר ופורשת אותו בלי קול, כמו חפיסת קלפים" (העידן הגאוני).

יש ביכולתם של תיאורים אלה ואחרים להסביר את פרץ היצירתיות ואת עוצמת החוויה שיכולה להעניק עיר אחת לאחדים מבניה, ידועי השם, וללא ספק היתה בה בדרוהוביץ', מלבד חירות מחשבתית וליברליות גם היפתחות לאסתטיקה שהציע המקום המרשים הזה, על חנויותיו הזעירות הבולטות אל מול לובן הכיכר הגדולה. בפינה הצפונית ניצב בית ילדותו של שולץ, שנשרף בדליקה ב-1910, ומולו קתדרלה בעלת לבנים אדומות.

ומהעבר השני - בית הכנסת הרפורמי, המעוטר בכרכובים, חלונות גדולים, ויטראז'ים וגגות אדומים. המגן דוד בחזיתו נמחק וכן התבליט על אחד מכתליו "חברת עושה חסד" - וכל התואם הזה, הארכיטקטוניות הרב-גונית, הצבעוניות המאופקת מעניקים למתבונן חוויה חושית עצומה, הניכרת היטב גם בציור המוכר של מאוריציו גוטליב, "יהודים מתפללים ביום כיפור", מ-1878, המאפשר הצצה אל פנים בית הכנסת שבקצה "רחוב התנינים" (על פי הוויטראז'ים והחלל הנמוך יחסית, נראה כי גוטליב צייר את פנים בית הכנסת הזה).

היום הוא סגור ומשמש מעין סניף של העירייה ובית העם המקומי. גוטליב, שאת ראשית לימודיו החל במנזר הבאזליאני בעיירה, ומשם עבר לגימנסיה המקומית יחד עם קומץ תלמידים יהודים, היה מעין סנונית ראשונה המבשרת את העידן האחר בחיי היהודים. משם עבר גוטליב ללמוד ציור בלבוב ובווינה.

הגימנסיה, שבה למד ולימד גם ברונו שולץ, ושבסביבתה גם מצא את מותו, עומדת לא הרחק מביתו הראשון והיא מופיעה בסיפור "הגמלאי". הרחוב סמוך לכיכר השוק, ומשני עבריו שדרת ערמונים ובתיהם המהודרים של עשירי העיר, בעיקר סוחרי נפט לשעבר, ומבינות לווילות המהודרות מבצבצת הגימנסיה הנעולה, בשל חופשת הקיץ. "עכשיו אני יושב לעתים קרובות... על ספסל בכיכר קטנה מול בית-הספר העירוני", אומר הגמלאי היושב ומעלה נשכחות, והוא שב אל ילדותו ואל הליכתו כילד בשעת בוקר מוקדמת לבית הספר.

התיאור הנפלא מעורר חשק עז להתעורר בבוקר חשוך בראשית המאה העשרים ולהצטרף לשיירת התלמידים הנושאים בידיהם נרות "ומשהיו מדליקים אותם היתה העיר כזרועה בנדודיהן של הלהבות הקטנות הללו... נפגשות ונעמדות כדי להאיר עץ מסוים, פיסת קרקע, ערמת עלים כמושים שבתוכם חיפשו הילדים ערמונים".

אותם יחסי פנים-חוץ היו לימים אלמנטים שחזרו בסיפוריו של שולץ, שאינו מתאר רק את העיר על כל תג ותג שבה, אלא הוא גם מפנה את מבטו לעבר שכבות סמויות מן העין. מעבר לשמי דרוהוביץ' ישנם מרחבים אחרים, "שמים נוספים", ומבעד ל"חזיתות הבתים העיוורות" רוחשים חיים מלאי יצרים, בדידות וצחוק וכך גם למעמקי חנות האריגים הכושלת של אביו הוא מעניק ממד של מכובדות אצילית.

בסיפור "ליל מכירת העונה", לנוכח מצבו הנפשי הירוד של האב המרושש ועסקיו הכושלים, צובע שולץ את הדלות שבחנות בחגיגיות ובהידור ומשיב את מעמדו המיתי של האב בעיני בנו. "מעמקי החנות הגדולה האפילו והתעשרו מיום ליום במאגרי בדים, אריגי צמר, טוויד וקטיפה... שם הכפיל והשביע עצמו ההון האדיר של הסתיו... התקרבה שעת מכירת העונה. הרחובות קמו לתחייה. בשעה שש אחר הצהריים קדחה העיר, פני הבתים להטו מסומק בעוד האנשים נודדים משולהבים מפאת איזו אש פנימית, צבועים באודם ובגוונים צעקניים".

וכל היקום מתעורר נרעש, בערך כמו ההמולה שנתקלנו בה בכניסה לעיר, ואילו בסיפור ממריא מעל כולם האב הנערץ. "אבי התרומם על הכלונסאות וכשהוא מוצף זוהר פתאום הושיט את זרועותיו וקרא לציפורים בלחש הישן". המחווה המלאכותית הזאת נגמרת במפח נפש, כשכולם קמים לעוד יום חול שבע תלאות, אולם רושמם של רגעי החסד הגדולים שהעניק הבן לאביו לא נמחים במהרה. לשיטוט באין מטרה כביכול במבוך הרחובות בדרוהוביץ', שהסיפורים רוויים בהם, יש יעד, והוא החיפוש אחר "נשיקה קטיפתית חמה שפה ריחני איבד אותה במרחב" (הסיפור "ליל יולי"). המסע בעקבות הנשיקה לא הותיר אף פינה פעוטה בעיירה שלא זכתה לנחשול של מבעים ומחוות, ואת השפע הזה ניסינו לאתר באותו בוקר שטוף שמש בכיכר הגדולה שבלב הרובע העתיק.

את סוד הקסם אפשר היה ללכוד באופן ממשי ברחוב התנינים, שבקצהו נמצא כיום בית קפה מודרני שסמל התנין מעטר את חזיתו, והגדר המעוצבת מקיפה את שולחנות הברזל המפורזלים. בפתיחת הסיפור "רחוב התנינים" אפשר למצוא את המניע להיצמדות העיקשת של ברונו שולץ לעיר אבותיו: "אבי שמר במגירה התחתונה של שולחן הכתיבה העמוק שלו מפה עתיקה ויפיפייה של עירנו". זו בוודאי צוואתו הרוחנית של האב לבנו, הנראית כמו הצוואה שאימץ הבן לעצמו בבחירתו להתגורר כמעט אך ורק בעיר, שעתידה לשמש לו מקור השראה יחיד.

אלא שיש בסיפור על המפה העתיקה כמיהה אל ימים וזמנים אחרים, להוויה נוסטלגית שבה האב היה כל-יכול, סוחר מכובד ואמיד, ש"ממלכתו" מסומנת במפה באותיות אציליות, ואילו הבן נמשך דווקא אל חלל ריק המסומן בשטחיות, אל "הקסם הזול של הרובע", אל הנידח והשולי שבמפה עתיקה, מתוך הזדהות עם האב שנכסיו מידלדלים, ומתוך ניסיון להבין באמצעות הדחוי את הסיכוי להיחלצות, שלו ושל בני המשפחה, ממצבם העגום.

באותו רחוב אפור ומכוער "התמשכו בזה אחר זה בתי-מלאכה של חייטים, חנויות בגדים, מחסני חרסינה, בתי-מרקחת ומספרות". הרובע המפוקפק הזה, שדלת העם מתגוררת בו, מפתה את המספר, המודה שהוא נמשך לשם כי המקום הוא מעין דיוקן עצמי שלו, "ששום דבר בו אינו בא לידי גמר, דבר אינו מגיע למיצוי עצמו, כל התנועות המותחלות נשארות תלויות באוויר".

מות אביו של שולץ היה מהלך נוסף שהחיש את הסתגרותו, והיא מוצגת בסיפור החותם את הקובץ, "בית-המרפא בסימן שעון החול", שראה אור ב-1937. "בריחתו האחרונה של אבי" הוא סיפור עגום במיוחד על התרוששותה של המשפחה והוא מסתיים בהפיכתו של האב לסרטן, עד להיעלמותו המוחלטת מן הבית. כשמת אביו היה שולץ בן 23, ובכך בא הקץ גם על עולם ילדותו, שאליו הוא שב בקובצי הסיפורים שלו, שבהם חתר למצוא את ההבטחה לעידן של אושר, כבסיפור "אביב", כשדמותו נוסכת הביטחון של הקיסר פרנץ יוזף ניבט מאלבומי הבולים כאילו ייתכנו חיים הרמוניים.

מות האב, שנים ספורות לאחר מלחמת העולם הראשונה, חופף אירועים היסטוריים משמעותיים שהתחוללו באירופה. לבד מהעובדה שגליציה עברה לשליטתה של פולין העצמאית, ערים שינו את חזותן ואת ההרכב הדמוגרפי שלהן. השינויים הללו סימנו גם את השבר העמוק שהתחולל בחייו של שולץ, כשדרוהוביץ' נגלתה לו אחרת מזו שהכיר בילדותו, ללא נוכחות האב ועם המעבר לבית החדש, מות אמו והתאבדותו של גיסו. שולץ עצמו השתקע בעיר במשרת מורה לציור, והוסיף לכתוב בבית שבו חי מ-1910.

בחזית הבית נעוץ היום שלט נחושת עם דיוקנו של "ברונו שולץ הסופר היהודי-פולני", מהחלונות הגדולים ניבטו וילונות תחרה לבנים, והרחוב השקט והנעים איפשר לחוש מעט מהקסם שמעבר לאופק הססגוני, של עולם שרעד וניצנץ במרפקיו, כניסוחו של הדייר שחי כאן לפני כשבעים שנה. בגינה המטופחת שבחזית פרחו פרחים בשלל צבעים, ומעל כולם התנשאו חמניות בשלות ורכונות ראש. על חמנייה אחת כתב שולץ כי היא "המתינה תוך התאבלות צהובה לימיה הסופיים... הטרגדיה הגדולה של החמנייה". כך נכתב בסיפור "אוגוסט", הפותח את הקובץ "בית-המרפא בסימן שעון החול".

ואילו בסיפור החותם של הקובץ, אחד מסיפורי העזבון, "כוכב שביט", כותב שולץ תחזית פסימית ליקום, ערב מלחמת העולם השנייה. הכל "עמד בסימן המכניקה והחשמל והמון רב של המצאות ירד על העולם מבין כנפי הגאונות האנושית" - מציתים, נורות, תיבה מנגנת, פעמוני חשמל, "דו אופן", כל אלה הציפו את דרוהוביץ', שנהפכה במובן מסוים לעיר זרה. הקדמה לא כבשה אותו והוא השקיף על תהלוכת הניצחון המבשרת תקופה חדשה בצער וכאב. את הסיפור חותם ברונו שולץ בנימה קודרת במיוחד. "שכבנו אפרקדן בדירותינו האפלות עתה, ישנים בכבדות, נישאים על גבי נשימותינו לאורך מסילה עיוורת של חלומות נטולי כוכבים".

כל מראי המקום מתוך: ברונו שולץ, ח"נויות קינמון / בית-המרפא בסימן שעון החול", הוצאת שוקן, 1986, אחרית דבר מאת יורם ברונובסקי, תירגמו אורי אורלב, רחל קליימן ויורם ברונובסקי.




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת