סיגל אסף שור. הוצאת בבל ומשכל, 184 עמ', 88 שקלים

אסף שור הוא כותב חזק. גם בהשאלה - במובן העממי של מלת התואר חזק כ"טוב"; שור כותב היטב, בכישרון ובמיומנות. אבל גם במובן המיידי ביותר של המלה חזק; לפעמים נדמה שהוא מטיח את המלים על הדף בחוזקה, בתקיפות, בישירות, ממעט במטאפורות, בניסוחים מעורפלים או מתייפייפים למיניהם. אפילו שמות ספריו עשויים להעיד על כך: "עמרם", "מוטי", ועכשיו - "סיגל"; שמות ישראליים, שגורים, יום יומיים, שהפשטות הלא ספרותית בעליל שלהם היא כמו סטירת לחי מצלצלת בפרצופן של כל ה"אנסטסיות" וה"תרות" באשר הן.

ובכל זאת, כאשר קראתי את ספרו השלישי של שור, "סיגל", שאלתי את עצמי: כנגד מה, או, ליתר דיוק, כנגד מי, מכוונת הכתיבה החזקה של שור?

בספריו הקודמים (ובייחוד ב"מוטי", החביב עלי) נדמה היה שהיא מופנית כנגד המציאות הישראלית, ואולי גם כנגד הקוראים הישראלים הבורגנים. לעומת זאת, נדמה שבספרו האחרון התקיפות של שור מכוונת - וזה כבר מאכזב - בעיקר כלפי הדמויות עצמן.

סיגל, הגיבורה המרכזית של הספר הנושא את שמה, היא לא אשה נעימה במיוחד.

סיגל היא, מה שנקרא - "אשת קריירה", למרות שאני מודה ומתוודה שעד סופו של הספר לא הצלחתי להבין את טיבה המדויק של הקריירה שלה, בעיה לא זניחה ברומן שמקדיש מקום כל כך מרכזי למקום העבודה של הגיבורה שלו. ואכן, סיגל מבלה את מרבית יומה בהתעסקות בלתי פוסקת בעבודתה, ובשאר הזמן מגדלת את בנה הקטן. גם נקודה זו טעונה הבהרה: האם היא מגדלת את הילד לבדה? האם היא גרושה? אם חד-הורית? האם קיים אב כלשהו בתמונה? מרכיב קריטי זה של האמהות אינו מעסיק במיוחד את שור. הוא בוחר להתמקד דווקא בניסיונותיה החוזרים ונשנים של סיגל לכבוש את לבו ואת גופו של הבוס שלה, איתמר. בסופו של דבר, איתמר הבוס אכן נענה לה - וברגע הבלתי צפוי ביותר - בשבעה שלאחר מות אביה, שעל מותו היא אינה מזילה דמעה. אבל המפגש המיני בין השניים - שאליו, בעצם, מכוון הטקסט כולו - הוא מאכזב, מדכא ומשפיל, מתקרב לאונס, וקשה להימלט מן התחושה שסיגל, אשת הקריירה האובססיבית, העסוקה תמיד בדברים-הלא-נכונים, באה באמצעותו על עונשה.

אמנם, העונש הזה בא מידיו (ומאיבריו האחרים) של איתמר, הבוס. ובכל זאת, נדמה לי, הטקסט מרמז על כך שזהו עונש הולם לגיבורה שלו, שאם לא כן, מדוע תוארה לאורך עמודים כה ארוכים מתוך בוז וסלידה כה גדולים? ויותר מכך: אם שור כל כך לא סובל את סיגל מדוע הוא טורח בכלל לכתוב עליה? נדמה לי שמה שאיפשר את הריחוק האירוני שאיפיין את תיאור הדמויות בספריו הקודמים של שור, היה, באופן פרדוקסלי, דווקא העובדה שהריחוק הזה נשבר לעתים על ידי רגעים קטנים וגדולים של אמפתיה כלפיהן. אבל במקרה הנוכחי, לא רק שהאמפתיה אינה בנמצא, אלא שנדמה שהריחוק של שור כלפי סיגל נובע מחוסר היכרות בסיסי עם עולמה.

כך, מצד אחד, העליצות התמידית, המוגזמת והנלעגת, שמאפיינת את אופן דיבורה של סיגל עם בנה הקטן נדמית כפרודיה יותר מאשר כביטוי של יחסים אמיתיים בין אמא לבין ילד ("מתוק שלי... כבר התעוררת? בוא, נרד אל המטבח ואכין לך ארוחת בוקר. עוד מעט צריכה אמא לצאת אל העבודה!"). מצד שני, גם הרגע שבו נסדקת העליצות באחת - לאחר סצינת המגע המיני הכושל עם הבוס - לטובת התפרצות פוגעת ומכוערת של סיגל על בנה המלאכי, נדמית כהחלטה ספרותית מושכלת יותר מאשר כמהלך הנובע מתוך הדמות עצמה.

למעשה, ככל שהוספתי לקרוא את סיפורה של סיגל, התקשיתי לחמוק מן התחושה המטרידה כי מתחת למלים המושחזות של שור מסתתר דיוקן סטריאוטיפי, חסר אנושיות אמיתית, של אשת קריירה שרופה שבסופו של דבר מוכנה לזרוק הכל - ילד, משפחה, כבוד עצמי - עבור קצת תשומת לב גברית. מה הפלא, אם כך, שהיא נופלת על הגבר הלא-נכון, זה שמצווה עליה "קחי אותו בפה" ומתעקש להמשיך במעשיו גם כשהיא כבר "היתה יבשה מאוד"?

דווקא בחלקו השני של הרומן, שמוקדש לדמות נשית אחרת, נעמה - בחורה צעירה העובדת במשרד של סיגל - מתעוררת התקווה שרגעי החסד שנמנעו מן הבוסית קרת המזג יישמרו לעובדת הצעירה שלה. בניגוד לסיגל, נעמה היא בחורה סימפטית במבט ראשון. הטקסט מתרכז במערכת היחסים המשמעותית ביותר של נעמה; זו שמתקיימת בינה לבין כלבתה נורי, שנרדפת על לא עוול בכפה על ידי שכן קטנוני ומרושע בשם מר אלקלעי, המעוניין לסלק את הכלבה מן הבניין.

בניגוד לסיטואציות המנוכרות והמלאכותיות-משהו שמתוארות בחלקו הראשון של הספר, פרשת ההסתבכות של נעמה עם מר אלקלעי היא פרשה מרתקת ונוגעת ללב שהיתה עשויה להפוך בקלות לפסגת הספר: מצד אחד, זהו סיפור ריאליסטי, מוכר מאוד, בוודאי לכל מי שנקלע אי פעם לסכסוך שכנים או לעריצותם של בעלי דירות, ובוודאי לכל בעלי הכלבים באשר הם. מצד שני, הטקסט משקף מין תמהיל ייחודי של אכזריות ושרירותיות שחורג אל מעבר ליומיומי, ואולי דווקא משום כך נהפכת הסיטואציה למציאותית אף יותר. ובכל זאת, לקראת סופו של החלק הזה, משהו בתמהיל העדין הזה מתערער, כאשר נעמה, המואסת באיומיו של השכן שלה, מחליטה להגיש נגדו תלונת שווא במשטרה, שלפיה תקף אותה באלימות.

קשה לומר מה מטריד כל כך במהלך הזה: האם זו העובדה שנעמה אינה מהססת להפעיל את המניפולציה הנשית הנחותה מכל, זו של תלונת-שווא? ואולי האנלוגיה שנוצרת לפתע, אם במכוון או שלא במכוון, בין נעמה לבין סיגל, בשל השימוש הנצלני והמפוקפק ששתיהן עושות בנשיותן?

הקריאה בסיפוריהן של סיגל ושל נעמה מעוררת את התחושה שהאפשרות היחידה ששור מועיד לגיבורותיו היא להזדהות עם הכוחות שמדכאים אותן, וכי האפשרות היחידה שהוא מועיד לקוראים היא להוקיע את עצם ההזדהות, ולא את מה שעורר אותה מלכתחילה. שאם לא כן, מה, בעצם, עומד מאחורי סיפורי המוסר הללו, ששור מבקש לנסח בעזרת סיגל ונעמה? הסרת הלוט מעל דמותה של אשת קריירה? הוכחה לכך שמתחת לכל אם חד הורית ונערה עובדת מסתתרת ילדה תלותית ומניפולטיבית? אני תוהה מדוע כותב בעל תודעה פוליטית כמו שור לא הצליח למצוא בתוך המציאות הישראלית האלימה, הגזענית והמיזוגינית, דמויות יותר ראויות לניגוח.

אבל אולי החלק המטריד ביותר בספר הוא לא זה העוסק בסיגל ולא זה העוסק בנעמה, אלא החלק השלישי בספר, העוסק בכתיבה עצמה. באופן כללי, הספר רווי בהערות ובהרהורים ארס-פואטיים, שתכליתם - אני משערת - למקד את תשומת לבם של הקוראים באקט הכתיבה עצמו; שהוא, ככל הנראה, בעבור שור, האקט המרכזי ביותר בספר.

חלקו השלישי של הספר מביא את העיסוק בכתיבה לשיאו כאשר הוא מציג סיפור בתוך סיפור; מין משל על הכתיבה שאותו מנסחת הפעם, שלא במפתיע, דווקא דמות גברית.

אף שבתחילה נדמה שהחלק הזה הוא נפרד, זר, כמעט מנותק משאר חלקי הספר, הרי שבמחשבה שנייה, אולי דווקא ההפרדה בין ה"כתיבה" לבין ה"דמויות" מבטאת את העיקרון החוזר על עצמו גם בחלקים הקודמים של הספר; את אותו חיץ שנוצר בהם, בין מעשה הכתיבה - המיומן, המהוקצע, המודע לעצמו - לבין האובייקטים שלו, שנותרים מרוחקים, עלובים, כמעט מחוקים.

בסופה של הקריאה ב"סיגל", מצאתי את עצמי חוזרת להביט, כמהופנטת, בציור המוצג על עטיפת הספר, תמונתו של הליצן העצוב פיירו כפי שצוירה במאה ה-18 על ידי ז'אן-אנטואן ואטו. במרכז התמונה נראה פיירו; כעור, כמעט חסר פנים, מגושם, נלעג, דמותו הענקית חסרת פרופורציות במכוון ביחס לאנשים האחרים, המתבוננים בו מרחוק, מבטם אינו מתמקד ממש בו אלא אולי באיזו נקודה אחרת, שהיא כבר מעבר לו.

קשה להפסיק להתבונן בתמונה. היא יפהפייה, ועם זאת מטרידה כל כך. אבל יותר מכל, אני חושבת לעצמי עד כמה היא מזכירה לי את הספר; קרקס אנושי, מעוצב לעילא, מפואר בנלעגותו, שהמחבר, אסף שור, מציץ בו מן הצד בעיניו של מי שכבר ראה הכל, בלי סקרנות מיוחדת אבל גם בלי חמלה יתרה, קצת חמלה, שהיתה עשויה לשנות - לא את התמונה אבל אולי את הפרופורציות שלה.

פיירו ז'יל, ז'אן-אנטואן ואטו