המדריך התימני לכתיבת אגדות

יניב חג'בי. הוצאת בבל, 385 עמ', 88 שקלים

יניב חג'בי כתב ספר מורכב, חובק-כל, טנא מלא וגדוש של רכיבי תודעה המתפקע מרוב קונוטציות ואסוציאציות, ובנוסף לכל - ספר שגם מצליח להצחיק. ז'אנרים ספרותיים שונים משמשים בספר בערבוביה, יחדיו עם בליל שפות - בנוסף לעברית הדומיננטית מצויים ציטוטים בגרמנית, צרפתית, אנגלית, ערבית ועוד - הספר מתהדר בשלושה עמודי הערות שוליים בסופו שמספקים תרגומים לביטויים השונים.

סיפור המסגרת הרופף מתרחש עת נוסעים אבינועם (המכונה אבונועם) והשמאלני הקיצוני, המהפכן המעורער, שמעון קליינמן, במכונית סוסיתא, במסע שאין לשערו כלל, מסע לאינסוף בתוך רקמת הישראליות: עבר, הווה ועתיד.

הרפתקאותיהם השונות והמשונות של השניים, הנמסרות בבהילות קרנבלית, כוללות מפגשים עם דמויות צבעוניות כגון ניצולת השואה, אסתר הורוביץ, המכונה "שושנה דמארי של שוק הפשפשים בוורשה", או המארי צברי ("יש לקרוא מורי מסבירה לנו הערה מספר אחת), על שני מקלותיו המרביצים תורה, שאותם הוא מכנה זכריה (כי הוא "זוכר עוון אבות על בנים") וסעדיה ("כי הוא סועד חולים רחום ומכפר עוון ומלטף את העור").

מרקמו הבסיסי של הספר הוא זרם תודעה סמיך, המשרשר מתוכו סיפורים לאין סוף, נוסח "אלף לילה ולילה" הקלאסי מחד וגיסא וספריו הפוסט-מודרניים של סלמן רושדי מאידך גיסא. משפט הפתיחה: "את אחינו האתיופים הביאו לישראל כדי שיהיו להם חלקי חילוף לתימנים, פתח מארי צברי ונשען בגבו אל גזע עץ האגוז, היטיב את הברט השחור שלראשו" ושמו של הספר, "המדריך התימני לכתיבת אגדות", מסגירים את קווי המתאר של "אתרי החפירה" המרכזיים של הספר: עיסוק ב"פוליטיקת הזהויות הישראלית" תוך ערבול וערבוב מסחרר בין שפה גבוהה לבין סלנגית-נמוכה. זה הוא סגנון המאפיין את כתיבתם של דן בניה סרי וקובי אוז, למשל, אולם בעוד שבמרכז ספריהם של השניים מצוי דבר מה מקומי מאוד, הרי שספרו של חג'בי נפרש אל המרחב הקוסמופוליטי, מאפו של סיראנו דה ברז'ראק עד לאופן סידור המוזיאונים באמסטרדם, מפרדוקסים פילוסופיים מפורסמים עד תופעות פיסיקליות אוניברסליות - כולם בנשימה אחת.

כך למשל מספר קליינמן על דוקטור רבאח, הפסיכיאטר הערבי שלו, לאבינועם: "יא אבונועם אני ליצן החצר הפרטי שלו, היחידי שמרשה לי לשתות עם התרופות, בשביל כוס לאגאוולין מעושן, גם לניאו-מרקסיסט מזדקן יש חולשות, אני הג'וקר שלו, בסבבה, דיאלקטיקה של אדון ועבד, הכול כ'רטה, כל האדם קוז'ב, דיאלקטיקה של התחת, אחלה בן אדם דוקטור רבאח, רק מה, השכל שיגע אותו". משחק המלים בפסקה מסתתר בצירוף "כל האדם קוז'ב", הבנוי מן ההלחמה ההזויה-ועם-זאת-מוצלחת, בין הפסוק מתהילים "אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב", לבין שמו של הפילוסוף אלכסנדר קוז'ב - הפילוסוף שפרשנותו המרקסיסטית לפילוסוף הגרמני הגל (דיאלקטיקת האדון והעבד) הכתה גלים בקרב האינטליגנציה הצרפתית באמצע המאה שעברה.

פנינים כאלה ואחרות פזורות בספר לכל אורכו. אין ספק כי אכן זהו אני כותב ש"השכל שיגע אותו". דומה כי אין ז'אנר הומוריסטי הנעדר מן הספר: סאטירה, פארודיה, אירוניה, משחקי מלים, בדיחות, וסצנות כמו-קולנועיות החושפות פואנטה מפתיעה. הנה חלקה האחרון של אנקדוטה המשובצת בספר, המספרת על מפגש בין תיירת לפסל רחוב במקסיקו: "איך אתה יכול לעבוד במהירות כל כך גדולה. זאת לא בעיה השיב לה הפסל בקוצר רוח של בין הפסלים, אני רק מוציא מהעץ את מה שלא שייך לו. בעוד היא מחכה לבעלה שיצא מחנות המזכרות ומונה את שטרותיה בלהיטות, עיניה מתרוצצות בין ארנקה לבין פסל הרחוב, שב ושרט באצבעותיו את דפיו המרוטים של הספר הקטן שמתחת לדוכנו, דע מה שתשיב - אלף תשובות לאמן הרחוב בעידן התיירות המודרנית".

אפילו את האבחנה בין המספר הכל היודע לדמות בסיפור המכונה אבינועם, בוחר חג'בי לסמן דרך משלבים שונים ותחכום אחר של הומור. כך, למשל, בתוך ניסיונות הכתיבה הבוסריים והחסויים של אבינועם, תחת הכותרת "הודעה ארכיטקתיאולוגית במדור הפנויים/ פנויות", מצוי הקטע הבא: "כותל: מערבי, בעל ניסיון רב (ראה גם צנחנים בוכים) , גוף חזק ולב אדם רגיש, אחרי מערכת יחסים שנייה, אוהב את הפינה שלו, נכון למלא כל משאלה, מתחיב להיות קיר תומך, מחפש אותך החתיכה החסרה לבניית בית בישראל".

בימים אלו מוצגת במוזיאון חיפה התערוכה "הגזמה פראית" (אוצרת: תמי כץ-פריימן) המציגה אמנות ישראלית עכשווית, שבה מרובים ייצוגיו של הגוף הגרוטסקי, הפרוע, המעוות, הצורם, המוגזם. התזוזה מ"דלות החומר" אל עולמות הבארוק והאקסצנטריה מתרחשת בשנים האחרונות גם בספרות. "השפה הרזה" פינתה את מקומה לטובת המלאות הדשנה, מרובת ההקשרים והמשמעויות, העושה שימוש גמיש ויצירתי ברבדיה השונים של העברית: למשל ספריהם האחרונים של אלון חילו ודרור בורשטיין, חביבה פדיה, אלמוג בהר ולאה עיני ורבים אחרים. ספרו של חג'בי משתייך באופן ברור למודוס האסתטי החדש הזה, תוך שהוא מציג מגלומניה המודעת-לעצמה וקורסת אל תוך עצמה, ברעש גדול. בלב הספר משובצות מדי פעם מיניאטורות של רפלקסיביות פנימית, המספרות לכאורה על סיטואציה ספציפית אולם למעשה מגדירות במדויק את היצירה עצמה.

"בשבילם הכול זה כמו איזה סרט של מונטי פייתון, נשאל שאלה ללא תשובה, אוקסבריג'ית-כזאת, מקום-ראשון-בליגת הקיסוס כזאת, מה זה טעם-החיים, ונלך מהלידה ועד המוות, ובאמצע נשים זיונים ודת, וקצת מוסיקה וקצת פילוסופיה, וניתן תשובות מצחיקות כאלה שמערבבות בין רגיסטרים של שפה, ונקבל פרס בפסטיבל סרטים, ונעשה כסף, ויהיה טוב ויהיה פתאום גם טעם לחיים".

ועם זאת, חסרונו הגדול (מדי) של הספר הוא אורכו המייגע - 385 עמודים בגופן קטן וצפוף. בסופו של דבר, למרבה הצער, למרות הברקותיו הרבות מספור ופרצי הצחוק שנמלטו מפי - ניסיונו הספרותי של יניב חג'בי ל"הכל כלול" צולח באורח חלקי בלבד.

סוסיתא. מסע לאינסוף בתוך רקמת הישראליות