מזוודה על השלג

אולה גרויסמן. ידיעות ספרים וקסת, 279 עמ', 88 שקלים

לפני הכל התוודות קטנה. בכל הקשור לרומן ביכורים, אני נזהרת שבעתיים. דף אחר דף מתעלעל בחרדת קודש תחת כפות ידי. שהרי הסופרים העזו לכתוב ספר והוצאת הספרים הסתכנה והעזה להדפיס את ספרם ובעוד הם מצויים על מדפי חנויות הספרים ונמכרים בהנחה נאותה, שרויים הסופרים בביתם, כוססים ציפורניהם ומחכים לרשימות, להתרשמויות ולביקורות שיחרצו את גורלם. ומי אני שאנפץ חלומות של סופרים רכים בשנים ובכתיבה.

על כן גם בספר זה התחלתי את הקריאה בהיסוס-מה ומצאתי בו עניין ועלילה המסופרת היטב. כבר משם הספר ומהעיצוב המאופק והיפה של העטיפה בצבעי שחור-לבן, עולה הציפייה למסע נדודים בארץ רחוקה ומושלגת. ואכן, הציפייה מתממשת. בינואר 1992 חוזרת לנה, עולה ותיקה, בשליחות הוריה למוסקבה כדי להביא משם "כמה חפצים של סבתא" ואת כד האפר של סבא שלה. כד האפר אמור להיקבר בארץ לצד הסבתא, שכד האפר שלה "עשה עלייה" כשני עשורים קודם לכן, יחד עם המשפחה.

אף שחלפו שני עשורים מאז עלייתה, לנה לא מצליחה להיטמע בישראל ועדיין חשה בה נטע זר. גם השיבה למוסקבה, עיר הולדתה, אינה קלה וכרוכה בקשיים נפשיים ופיסיים המעידים ומרמזים על המשך העלילה. "איזה ארץ זאת" - אלו הן שלוש מלות הפתיחה של הספר כאשר לנה מבוססת בשלג הכבד יחד עם שתי מזוודותיה. מיד לאחר מכן היא עומדת מול בית הדירות של מרינה ולדימירובנה, הידידה שאליה נשלחה על ידי אמה, אך אינה מסוגלת להיכנס פנימה. כניסת הבית חסומה בערמת שלג גבוהה, שעליה מונחת דלת שנעקרה ממקומה ומשמשת מגלשה. לנה מחליקה עליה, ישבנה נוחת על הרצפה הקפואה ומולה, על דלת המעלית, מרוחה המלה "זין".

אכן, קבלת פנים יוצאת דופן למי שהגיעה לחפש אחר זהותה. כד האפר של סבה מגיע כבר ביום השני לשהותה, וכמו בתיבת פנדורה, הוא מכיל סיפורים קשים וזיכרונות אפלים. בעקבותיו נחשף יומן הסתרים שכתבה סבתה ובו מתגלה ללנה האמת המרה והטראגית של משפחתה. במוסקווה חוזרת לנה לריחות ולטעמי הילדות, פוגשת קרובים וחברי משפחה, מצליחה למצוא אהבה וחברים חדשים ועוברת חוויה רגשית חזקה. היא שבה לשורשיה.

כעבור כעשרה ימים, כשהיא עולה על המטוס חזרה לישראל ללא כד האפר, היא כבר אשה אחרת. מפוכחת ומודעת יותר לעבר משפחתה ולזהותה, זו הנושאת עליה את חותמם של סביבתה הקרובה והרחוקה, ארץ מולדתה, הוריה, חינוכה והתורשה הגנטית.

הספר כתוב בשני קולות, כבדואט. קולה של המספרת מלווה בהד קולה של סבתה, כפי שהוא משתקף ביומן שבו כתבה את סודותיה הכמוסים ביותר. קולות הסבתא והנכדה מתחלפים לסירוגין ומתארים תקופות חיים שונות - זו של המספרת המגיעה למוסקבה, עוברת התפכחות בעקבות הפרסטרויקה והגלסנוסט, וזו של הסבתא הנכתב ב-1951, באחת התקופות הקשות שעברו על ברית המועצות תחת שלטון הדמים של סטלין.

גם גיבורים גבריים מופיעים בספר אך הם אינם מתוארים בצבעים מחמיאים. דוד אחד, ה"בן כלבה", "החלאה", היה סוכן קג"ב ומקורב לצמרת; אחיו, בוריס, איש חלש אופי שהיה נשוי לסבתא, התכחש לבתו, נטש את אשתו כשחלתה ונישא לאחרת. אח אחר, מישה - מקור הצרות כולן - היה גבר פוחז וקל דעת, שנעלם בגולאג; ואריק, אח נוסף, נטל את חייו במו ידיו. וכאילו כל זה אינו מספיק, גיבורת הספר מתאהבת בסשה שגם הוא בסופו של דבר, על אף ההבטחות שהבטיח לה, גבר נוטש "שכל הזמן בא והולך" ואינו מגיע לשדה התעופה כדי להיפרד ממנה כיאות.

"מזוודה על השלג" הוא רומן ריאליסטי ובו סממנים של רומן מסע נפשי ופיסי המביא בכנפיו התגלות שבסופה שינוי. הרומן מתאר את תהליך שינוי התודעה שחל בלנה, וכאן גם חולשתו. הספר סובל מעודף פרשנויות ארכניות על הלכי נפשם של הגיבורים ואינו משאיר דבר לפרשנות מצד הקוראים. נדמה כי גרויסמן אינה בוטחת בקהל קוראיה שיבין את המובן מאליו, למשל: "שתינו, אמי ואני, נותקנו מילדותנו ומאנשים יקרים לנו ונאלצנו לחיות את חיינו ריקות מזיכרון. מה הפלא ששתינו רעועות כל כך?" האם לא מוטב היה להניח לקוראים להסיק מסקנה זו בעצמם? עודף זה מתבטא גם בריבוא הדמעות הנשפכות. בכל דף ודף כמעט נמצא תיאור של הגרון המשתנק, הפנים המאדימות מבכי, מקור או ממבוכה. הגיבורות מתמוטטות, מקיאות, מתעלפות, מרעידות, לבן הולם בחוזקה, ראייתן מתערפלת, רגליהן כושלות, ידיהן רועדות והדמעות זולגות וזולגות באין מנחם, מייבש או מקצץ. על כן, כל הדמעות והטרגדיות, אין ספור כוסות תה רותח, וודקה, ושאר מאכלי המקום (ועל אף העובדה שגם אני שייכת לעדה זו), סבלן לא הצליח לחלחל מבעד הדפים ומצאתי עצמי אדישה לגורלן ולעברן.

עם זאת, הצליחה אולה גרויסמן לבנות עלילה המסופרת היטב והקריאה בספר המורכב הזה, העוסק בנושאים מגוונים: בדידות, הגירה, חברויות, אהבות ובגידות, יחסי אם ובת - מרתקת. מצאתי בו את הכוח שיש ברומנים המאיצים בקוראים להפוך דף ועוד דף בתקווה לפענח ולהתחקות אחר קורות המספרת, וניכרת בו עבודה רבה ומאומצת. אם כי כאמור, חסרים בו האיפוק, ההידוק וההפנמה המתבקשים כל כך ברומן מסוג זה.

ספרה של שפרה הורן, "חוויה ניו-זילנדית", ראה אור בהוצאת עם עובד