המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

מבוא לאמנות הניצול

התלמיד, מאת הנרי ג'יימס, שתי נובלות וסיפור, תירגמה מאנגלית אורה סגל, אחרית דבר מאת עלית קרפ, הוצאת ספריית מעריב, 2008, 220 עמודים

האם יש משהו ארוטי בניצול, לא בניצול המיני, אלא בניצול "סתם", של אדם בידי אדם? האם הנצלן מתענג תענוג רגשי? לפעמים עולה בנו, המנוצלים, חשד כאילו כן. הרי לא יכול להיות שהניצול אינו גורם תענוג למי שמנצל אותנו, והרי המנצל נוכח אצלנו בפחדים, ברצון להשתחרר, בפחד מפני הבאות, אבל אנחנו אנוסים לזכור כי אפשר גם שהמנצל אדיש לגמרי לגורלנו ותענוגו נבדה בידינו, כלומר המצאנו דרמה ובמרכזה אנחנו והוא, ייסורינו והוא, פחדינו והוא, והוא בכלל לא שמע ולא ידע, לא "היינו כחולמים", לא היינו כלל. מהבחינה הזאת, אולי, מעשה הספרות הוא תמיד סוג של זיוף, משהו שאפלטון כבר הבין: הספרות ממציאה דימויים, אבל הדימויים רחוקים מהדבר עצמו, ומשום כך גם מוליכים שולל. ובמה שקשור לניצול כגורם להנאה, נגררים המוני המתבוננים, כלומר קוראי העיתון, או הספרות כמו עיתון, אחרי סיפור מקובל, למשל ניצול מיני, ברור, מוכר, מובן מאליו, מזכיר את הסיפורים הקודמים שכבר קראנו או שמענו, ובקיצור, דימוי ממוחזר. אין כמו מיחזור של דימויים כדי ליצור תחושת אמת.

לחלק מן הקוראים מוכרת בוודאי הביקורת של ריינר ורנר פסבינדר על ברטולט ברכט, שאצלו נשאר הניצול בתחומי יחסי הייצור ההיסטוריים ואין מעמד רגשי לניצול (ומכאן ההעדפה של פסבינדר את אלפרד דבלין ואת "ברלין אלכסנדרפלאץ"). יש בוודאי משהו אירוני בכך שהיוצר היחיד מבין השלושה, שאי אפשר היה להאשימו בנצלנות של זולתו, היה אלפרד דבלין.

ובכל זאת, מי שהעניין הזה מעסיק אותו, ראוי לו לקרוא את שתי הנובלות של הנרי ג'יימס, "מכתבי אספרן" ו"התלמיד". שתיהן, בספר היפה הזה, המחזיק גם סיפור קצר ("הידידים של הידידים"), צריכות להירשם כחג צנוע להתרחשויות הספרותיות אצלנו, דווקא משום שראו אור בשקט, כאילו מה שאיננו ריאליזם ("הספר הזה ממש על אודותינו"), או איננו "קלאסיקה", שעדר הפלצנים עט עליה כדי "להיות מעודכן, מכל מה שחסרנו עד כה", כאילו הנרי ג'יימס אינו דרוש "לנו". ובאמת ג'יימס אינו דרוש "לנו", כמו שהפוגה הגדולה של בטהובן אינה דרושה "לנו" (האם יכול להיות שהגולם הישראלי עבר משלב הקולקטיוויות הרעיונית לשלב הקולקטיוויות הצרכנית בלי להיות באמצע פרפר?)

גם זמן מה אחרי הקריאה בשתי הנובלות הללו אין הן מרפות ממך. בשתיהן מתרחשת הפעולה באמצעות חדירה של זר לסביבה אנושית חדשה. בשתיהן הגבר הוא ה"ישות המספרת". בשתיהן עוסק ג'יימס בניצול רגשי כחלק מהמבנה הקפיטליסטי. באחת הזר מנצל. בשנייה - מנוצל. בדרך כלל אין מדברים על ג'יימס בהקשר של קפיטליזם, ובאמת קשה לומר איך כותבים על קפיטליזם אחרי מרקס (לפני מרקס היה בלזק, ששירטט בקפידה מפה של רגשות בעידן הקפיטליסטי). מאז מרקס זכה הקפיטליזם לייצוג "מדעי", כמו שהקומוניסטים אהבו לומר, או מוטב: למיצוי אלגוריתמי.

סיימור צ'טמן, מהחשובים בחוקרי הפרוזה, כתב שהנרי ג'יימס (המאוחר) עסק ב"נומינליזציה פסיכולוגית", כלומר במקום לומר "ג'יימס עסק בנומינליזציה", נגיד "נומינליזציה העסיקה את ג'יימס", או מוטב אפילו "ג'יימס, נומינליזציה העסיקה אותו", וכדי שהקורא העברי לא ייבהל, שהרי בלאו הכי היחסים בין הפועל לשם עצם או תואר בעברית הספרותית והמדוברת שונים מאוד מן האנגלית (אפילו אם התרגום מתעקש לשמור על היחס הזה), נאמר כי יש להבחנה כזאת ערך דווקא כשבאים לקרוא סיפורים על יחסים של ניצול.

בנובלה שעל שמה קרוי הספר הזה, "התלמיד", שוכרים הוריו של נער אנגלי מורה פרטי, ובעודם נודדים, מתהוללים, מנסים להכיר עוד אנשים חשובים, נקשר המורה אל התלמיד עד כדי כך שאין הוא יכול לעוזבו, אף שההורים אינם משלמים לו. יופיה של הנובלה הזאת קשור בפגיעות הנער, בידיעתו כי הוריו מנצלים את היותו קל כל כך לאהבה. לקראת השיא, מספר הנער למורה על המורה הקודמת: "היא עזבה מפני שלא שילמו לה. היא אהבה אותי מאוד ונשארה שנתיים. היא סיפרה לי הכל על כך - על כך שלבסוף לא שילמו לה משכורת בכלל". המורה מסרב לשתף פעולה עם השיח ההיסטרי של הבן נגד הוריו. זו העמדה האירונית של ג'יימס: הוא מחפש את המקום שבו דבריו של הבן הם רק "גירסתו של הבן", כי בעצם אי אפשר להוכיח שככה היתה כוונת ההורים וכו'. מכל מקום, המורה עוזב, נסחט, נוטש משרה טובה שזכה בה משום שהורי הנער מזעיקים אותו: הילד חולה. בקצרה, המשפחה משתמשת בידיעה שאפשר לנצל התאהבות, אפשר לגרום להתאהבות. אם תרצו, הניצול הכי פחות מדובר הוא זה של האהבה כמכשיר, לא של האוהב, אלא של זה המשתמש בחולשה, הקרויה "התאהבות": לגרום למישהו להתאהב ולנצל את אהבתו. אפשר?

בנובלה האחרת, "מכתבי אספרן", משתדל גבר להשיג - כדי להשלים מחקר - מכתבי אהבה, שייתכן שכתב המשורר (הבדוי) אספרן לאהובתו, עכשיו כבר ישישה מופלגת, החיה בחברת אחייניתה בוונציה. המאמץ כרוך בניצול האחיינית: הוא מניח לה להתאהב בו, אט אט, בעזרת דקות אבחנה פסיכולוגית יפהפייה של ג'יימס, וככל שהסיפור מתקדם - משהו מטכניקת המתח יש כאן, לשמחת המומחים - אנחנו מבינים כי תשוקת החוקר למכתבים היא תשוקה ארוטית. רק אז משתחרר הקורא מהחשד המטריד כאילו ג'יימס הוא תרבותן. באמת אין זה כך. ג'יימס נהנה להפוך את הניסיון להשיג את המכתבים למין ניסיון אונס של שתי הנשים, זו שהיה לה עניין מיני עם המשורר הנערץ, וזו של אחייניתה, אף היא כבר רווקה בשלב מדכדך של החיים. נאמר רק שהאונס נכשל.

במקום הזה יכול הקורא לקפוץ על מציאה יפה, אף היא הופכת את הקריאה לסוג של תענוג: הקשר בין סיפור זה לסיפור היפה של פושקין "מלכה פיק". כאן יכול הקורא למצוא יחסים אינטר-טקסטואליים של ממש: סיפור המשתמש באותה תשוקה, באותו מהלך של העלילה, כמעט באותו להט, ובכל זאת מתקבל משהו אחר. אצל פושקין נוקמת הישישה (המתה) בגבר התככן, המחפש אצלה סוד של מהלך מנצח בקלפים, והוא משתגע. הקשר בין שני הסיפורים יכול להיות מטריד, מציק, מענג. אצל ג'יימס אין פנטסיה. אצלו נעלמים המכתבים כלא היו, במה שהפילוסוף סלאבוי ז'יז'ק, במסתו על הנרי ג'יימס, קורא לו, בעקבות מינוח של היצ'קוק, "מק'גאפין": תחילה מחפשים משהו, בונים סיפור שלם סביב החיפוש ואחר כך מסלקים את העניין הזה ונשארים עם סיפור סביב חור. החור הזה הוא מאפיין מודרניסטי גדול, "השם המפורש", מה שאי אפשר באמת לייצגו, גודו. ז'יז'ק מזכיר בהקשר הזה סיפור אחר של ג'יימס מ-1899, Paste, שבו עוברות פנינים בירושה מאמו החורגת של המספר לבת דוד, ובחזרה אליו, ולאחר מכן לאשה נוספת. החשד באותנטיות של הפנינים מאיים על כבוד המשפחה: אם הפנינים אמיתיות, כי אז היה לאם מאהב סודי שקנה לה אותן. הנה הכתם של האין באמצע הסיפור: משהו מכל המערכת עלול להישמט אם כך ואם כך. האם יש קשר בין יצירה מודרניסטית לקריאה אינדיווידואליסטית? או במלים אחרות, האם הקולקטיב הרעיוני או הצרכני יכול לקרוא איום כזה בהתחסלות? לא בטוח.



הנרי ג'יימס. לא דרוש "לנו" כשם שבטהובן לא דרוש לנו. בתמונה הקטנה: כרזת הסרט על פי הנובלה "התלמיד"

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת