זוג איל מגד. הוצאת ידיעות ספרים, עמ' לא ממוספרים, 88 שקלים

ספרו החדש של איל מגד מוגש לקורא באריזה שכולה פיתוי: החל בתמונת הפסיפס (לדה והברבור) המציגה אשה עירומה בעלת אחוריים דשנים, ועד שם הספר, "זוג", המתנוסס מעל שם המחבר, ומבטיח מעין הבטחה מעורפלת, מפוקפקת משהו, לספק חרך הצצה אל חייהם של הסופר ורעייתו. עד מהרה מתגלה כי הפיתוי אינו אלא אריזה ריקה, שכן שום זוג אינו קיים בספר זולת הזוגיות שבין המחבר לבין עצמו. "אני" היה מן הסתם שם ישר יותר, וליתר דיוק: "אני ואני", שכן כל כולו של הספר עיסוק נרקיסיסטי, אובססיבי לכאורה, בנפשו הילדותית, המאוהבת בעצמה, של המחבר.

בהגיעכם אל הספר חפשו את האשה. חפשו וחפשו ולא תמצאו. היא אינה קיימת. כלומר, היא מוזכרת לא מעט פעמים וכביכול הכל סובב סביבה - היא המקור והיא היעד לתשוקתו, להערצתו, למסעותיו ולייסוריו של הגבר - אך מגד מנפח אותה כל כך עד שהיא נהפכת לפוחלץ ריק ומפחיד. אנחנו כבר מכירים את הדמות הזאת, את הפוחלץ הזה, מעין "את יחידה כצל/ את בוגדה כנחל/ את תצעני לכל, לכל עובר ושב", משירו של יונתן רטוש, "על חטא". גם אצל מגד מוצגת בת הזוג כשילוב אימתני של קדושה ומפלצת, מדונה ומדוזה, מה שמגד מכנה "נשיות כפולת פנים, אפלולית", או פשוט "פאם פטאל". מצד אחד, "את שליחתו של האל, של היישות האלוהית"; מצד שני - "שוב ושוב היא מהדקת עליה את אצבעותיה, מוחצת ומרפה, מוחצת ומרפה". את קולה של האשה עצמה לא נשמע כאן, אלא אם היא אומרת למחבר משהו על עצמו, משקפת אותו בעבורו.

מאחר שהאשה אינה קיימת, הסבל אינו משכנע. דפים על דפים מייגעים של קיטורים נרגנים, בכייניים, במסווה של פיוט מיופייף: "אני אסור בייסורים מסתוריים, אסור בייסורי המסתורין. זה מה שמניע את חיי: לחקור את המסתורין שאין לו חקר. מחוץ למסתורין הזה - שכדי לשפוך עליו קצת אור נכנה אותו 'יישותך הנשית' - ישנו עולם, אבל הוא מפוקפק וארעי. היישות הנשית שלך, לעומתו, היא מוחלטת". הרי לכם טקסט המאוהב בעצמו, מוקסם מן הצלילים המלטפים זה את זה, "אסור בייסורי המסתורין". היכן הייסורים בתוך ההתלטפות הלשונית הזאת? היכן המאסר? גם מסתורין אין כאן, אל תטעו: לא מסתורין נשי יש פה, אלא מיסטיקה, "המיסטיקה הנשית" הידועה, כלשונה של בטי פרידן. לקרוא ולא להאמין, כאילו נתקענו אי אז בשנות החמישים: "הייתי צריך להיות בר סמכא בהתמודדות עם תנודות קיצוניות במצבי רוח נשיים, והנה תמיד אני מופתע, נתפס לא מוכן". גם אני נתפסתי לא מוכנה: "מצבי רוח נשיים"? מה עוד? עם זאת, הודיתי למגד על שחסך ממני את תיאור מצבו המדויק של הירח בשעת התסמונות הקדם-וסתיות.

דב אלבוים, אדם שהערכתי נתונה לו בקביעות, כותב, באופן תמוה, על גב הספר, כי מגד "מצליח לנסח כללים אוניברסליים של אהבה ויחסים, אקסיומות שמעבר לסיפורו של הזוג שאחריו הוא עוקב". איני יכולה שלא לתהות לאילו "אקסיומות" מכוון אלבוים בדבריו. האם לקביעתו של מגד, כי "להבנה אין השפעה על חוקי הטבע: הגבר חייב להוכיח בעלות, והאשה משתוקקת לוולד"; או שמא לדבריו, כי "בגידה היא מלה נרדפת לאשה. 'אשה שלא בוגדת היא לא אשה'"; או - "החלוקה בינינו היא כזאת: לי יש אלוהים, ולך יש ילד". אין מה לומר, לנוכח אקסיומות כאלה אני מתמלאת געגועים לספקנות המעודנת של מדור המיסטיקה ב "לאשה".

מגד גוזר עוד קופון מיסטיקני מן ההקבלה המתמדת שהוא עורך בין הארץ לאשה. שהרי האשה היא "טרה אינקוגניטה" נצחית: "היית חידה גיאוגרפית שהשקידה עליה בלתי נלאית". לכן, החיפוש אחר האשה נעשה באמצעות "החקירה הגיאוגרפית" של הנוף. רבים מן המשפטים שכותב מגד על זוגתו יכולים להיקרא גם כמשפטים על הארץ: "את אירופה על כל שכיות החמדה שלה מיציתי - אבל אותך, על כל מגרעותייך, לא אמצה לעולם". שלום לך ארץ נהדרת, ילדך הקט כותב לך שיר מזמור. הנה "העם היהודי" והדחף הציוני-התיישבותי כולו דוברים מגרונו.

אין פלא אפוא, שרבית הסיורים מתרחשים בנופיה הקדומים של הארץ - חורשות זיתים, מדבר יהודה, עמק בית שאן, הרי חברון - וכתובים במעין אירוטיקה של נערי גבעות, כשהארץ כולה פרושה למרגלות הנווד וג'יפ הארבע על ארבע, ארץ שכולה מיתולוגית ובתולית, בלי גדר, בלי גבולות ובלי היסטוריה. את מרביתם של הסיורים הללו עושה מגד לא בחברת זוגתו אלא לבדו, בהתלהבות סמויה ממיתוס הקאובוי, הזאב הבודד, או בחברתם של ידידים, במין אחוות גברים מערבונית, שהאשה אינה קיימת אלא כדי לאפשר אותה. שהרי בסופו של דבר, הקשר האירוטי הנכסף אינו זה שבין גבר לאשה, אלא אך ורק זה שבין גבר לגבר, וליתר דיוק זה שבין אב ובנו: "עד מהרה הניחו את התרמיל, פשטו את הבגדים ונכנסו למים ללא אומר ודברים, שחומים ועירומים". זוהי הקרבה האירוטית שבין המספר לאביו, שבינו לבין בנו: אירוטיקה הרמונית, משרה שלווה, עדנה ותחושת ביטחון, משום שהיא משעה את הפחד הקמאי, המביך כל כך, מן 'האשה' הקפריזית, המפלצתית, האיומה.

רק לקראת סוף הספר, מעט מדי ומאוחר מדי, מבליחים רגעים של מודעות עצמית, ומגד כותב על הצורך ב"מחיקון" - "מנגנון מחיקה, שיאפשר לי לראות אותך בתומתך, כמו שאת באמת: לא מסתירה, לא זוממת, לא יציר דמיוני. לראות אותך אמיתית, ממשית, מנותקת ממאוויי הכמוסים; לראות אותך באור תמים, נקי מחרדה ומחשדנות (...) אני לא מסוגל לראות אותך באור מציאותי - לא כפולת פנים, לא אפלולית, בלי כוונות נסתרות; מוארת וטהורה, כמו הנערות החלומיות שפגשתי אז". אך למעשה, גם ה"ההתפכחות" הזאת היא שקרית. הרי שום "אור מציאותי" אינו קיים כאן, אלא רק שיבה אל חלום טהור, אל הנערה התמה, החלומית, יצירת דמיונו של הגבר. את האשה הממשית לא נפגוש לעולם.

על כן אנו נותרים בתחום הקלישאות החבוטות - "האהבה היא האויב המר ביותר של האושר" - ובניסיון המאומץ ליצור מיתיזציה של האהבה, ניסיון שכל כולו פאתוס אדולסנטי ריק, וכל מטרתו להאדיר את הדובר: "רוב מרצי הושקע בהתעקשות על סעיף האהבה. אני לא מכיר אף אחד שסירב כמוני להתפשר על הסעיף הזה". בסופו של דבר, האהבה היא רק 'סעיף', ומגד יכול לסמן עליו "וי", לטפוח לעצמו על השכם, ולשוב אל המפגש היחיד שמסעיר אותו באמת: זה שעם עצמו.

"בשכיבה על הגב, קרוב לעננים המטפטפים, אין מנוס ממחשבה ששמי העופרת הנצחיים לא יסבלו עוד זמן רב מנוכחותי המיותרת", כותב מגד. לכאורה, מה רע בדובר הנרקיסיסטי, בדמות הגבר הילדותי המרוכז בעצמו? ככלות הכל, מביאליק ועד עמוס עוז, מאלתרמן עד גרוסמן, הספרות העברית מלאה דוברים ודמויות שסבורים שהעולם כולו סובב סביב הפופיק שלהם, או קצת למטה מכך. בכל זאת, דומה שצריך גם קצת פחות חמלה עצמית, קצת יותר חוש מידה, קצת בגרות נפשית, קצת אירוניה, קצת חן, קצת הומור, קצת יכולת לשכנע גם את הקורא(ת) שבכל זאת יש בו, בגבר הזה, משהו. לעורר עניין. הגבר והאשה, אומר מגד, הם שני חצאים, שצירופם יחד הוא השלם, "מעגל קסמים שאין ממנו מוצא". "אבל כמה משעמם יכול להיות השלם אם לא מתחוללת בו מלחמה", הוא שואל. ואני שואלת: אבל כמה משעממת יכולה להיות מלחמה?

שירה סתיו היא חוקרת ומבקרת ספרות

איל מגד