המצב העברי

לילך נתנאל, הוצאת בבל, 205 עמ', 88 שקלים

רומן הביכורים של לילך נתנאל מפתיע: מתוך המשפטים רבי הכישרון שלה מהדהדות מלותיהם של ברנר וגנסין. יש כאן הישג מעניין ומרשים של כתיבה ספרותית מדויקת ומורכבת, יפהפייה, עשירה ורגישה. נתנאל כותבת טקסט שמנסה לא רק לצייר "מצב עברי", אלא בעיקר את אותו מצב עברי ספרותי, שהיא מבקשת להשתייך אליו. קשה להתעלם בהקשר הזה מאחת המטאפורות הבולטות ברומן הזה - הבית: כך למשל אצל מינה, בעיני הגיבורה המעניינת ביותר בספר, המתגוררת בבית גדול מחוץ לעיר. את הבית ירשה מקרוב משפחה שמת, ועתה היא עושה בו כבשלה: "נטלה כף של פלדה וחשפה את שביל האבנים וחשפה את מרצפות המרפסת. קרצפה במטלית ושפשפה את העסיס שיבש ואת דבק האורן... נטלה פך של שמן ושימנה את הצירים המייללים עד שהתרצו... קנתה פחיות גדולות של צבע וערבבה במקל של עץ ועלתה על סולם גבוה וצבעה ולכלכה הרבה ושמחה על צביעתה וגם על הלכלוך שמחה". נתנאל, כמו מינה, היא בת-בית בתוך בתיהם של הסופרים המתים ההם, וכמותה היא מנסה לעשות בבית הזה כרצונה.

נתנאל מבליטה במפורש את הקשר שלה לקאנון של הספרות העברית באמצעות הציטוטים המופיעים בראשו של כל אחד מפרקי ספרה, בעיקר מתוך יצירות ארץ-ישראליות מוקדמות: "תמול שלשום" של עגנון, "מכאן ומכאן" ו"שכול וכישלון" של ברנר, אבל גם מתוך יצירות של גנסין, ברקוביץ', גולדברג ואחרים. אבל הזיקה אל הספרות הזאת עולה גם מתוך שפתה וסגנונה של המחברת ומאפיזודות עלילתיות שמזכירות יצירות אחרות: בראש וראשונה "סיפור פשוט" של ש"י עגנון, אבל גם עמוס עוז (תמונת הפגישה בין שתי הדמויות הראשיות של הספר מזכירה את תיאור פגישתם של מיכאל וחנה גונן ב"מיכאל שלי"). במקומות רבים אחרים מזכירה כתיבתה של נתנאל דווקא את הקטעים השיריים של יואל הופמן. נתנאל כותבת סיפור שמבקש להיות "כמו" של אחרים, ולדבר בשפתם, אך בה-בעת היא מנסה לכתוב באמצעותו עלילה עכשווית בקולה. עלילת הרומן - אם ישנה כזו בכלל - מתרחשת במשך כמה ימים בשנות ה-80 של המאה ה-20, וסובבת סביב דמותו של צבי: איש של מלים וספרים, שמגעו עם המציאות מצומצם, חוקר ההיסטוריה של ארץ ישראל, ומקיים מערכת יחסים פגומה עם בת זוגו מינה. צבי הוא גם בנם של מהגרי העלייה השנייה, שעברו את "מסלול ההתחנכות" הציוני בישראל של תחילת המאה, כפי שהם מוכרים מעשרות סיפורים על התקופה (אכילת זיתים, עבודה בפרדסים, קדחת).

ה"מצב העברי" הוא לפיכך גם ניסיון לשחזר את עלילת חייו של הוריו המזדקנים. אבל ההתפתחויות העלילתיות ברומן הן משניות, ובמקומן עולה שאלה פואטית: איך לספר את סיפורו של "המצב העברי"? באיזו שפה אפשר לתאר את העבריות שביקשה להחליף את היהדות הגלותית, ולכונן מצב תרבותי, חברתי ולאומי חדש? האם וכיצד אפשר "להעתיק את מרחב החיים מן השדה אל אותה ידיעה זרועת אותיות. לשאול כיצד ערוכה המציאות בלשוננו"?

בספר יש לא מעט תשובות לשאלות הללו: החל מדבריו החוזרים של הפרופ' הדר, מורו של צבי, שעל פיהם "במקום בו אתה מחפש את ארץ ישראל דווקא אתה מוצא מקום אחר"; דרך ניסיונותיהם של תלמידיו של צבי לתעד את "קולם ואת סיפורם ואת דיבורם" של המתיישבים הראשונים בארץ; דרך דבריה הקטועים של אמו, המאבדת את תעודת הזהות שהעניקה לה המדינה, אך מבקשת לספר את סיפור שייכותה אליה ואת זיכרונותיה במלים; לצד העילגות האילמת של אביו, שגם בבגרותו העברית שלו היא "בלתי גמורה". אך גם, כאמור, דרך הניסיון "לכתוב בחזרה" את היצירות הקאנוניות של הספרות העברית, לשכתב אותן ולעשות בהן שימוש.

התחושה שעולה מן הניסיונות הללו היא של כישלון: אף אחת מה"פואטיקות" הללו לא מצליחה להציע שחזור מלא, זיכרון אחד או נראטיב שלם, והחוויה העיקרית שבבסיס הרומן היא של תלישות, ארעיות וגלות הנמשכת גם בתוך ההווה. זאת, גם מפני שהנחת היסוד של הספר הזה היא של חזרה ושכפול של העבר, ותחושה שההתקדמות בזמן היא מדומה בלבד. כך, למשל, מינה וצבי, ילידי הארץ, אינם אלא שכפול של הוריהם, שכן "צבי יחבור למינה ויחדיו יהפכו להוריהם". אלא שגם זה לא עובד וזו אולי אחת הסיבות לכך שהמטאפורה העיקרית של הספר היא מטאפורה של עקרות: מינה לא מצליחה להרות ולברוא בגופה את המשכו הגשמי החי של "המצב העברי".

תחושת העקרות, העדר ליניאריות והמשכיות, נראים גם בסגנונו של הספר ובאופן הכתיבה שלו - כשאותה אפיזודה חוזרת בו שוב ושוב, פעמים רבות, נפרמת ומסופרת מחדש, נבחנת במלים, חושפת לבטים בין נוסחים, ולא מייצרת סיפור אחד, שיש בו התחלה, אמצע וסוף.

נתנאל כמו חוזרת בכך להנחה של ברנר מראשית המאה ה-20, שעל פיה אי אפשר לכתוב "סיפור שלם" על המציאות הארץ-ישראלית המתהווה, כי אם קטעי "שרטוטים ורשימות" בלבד; ש"אמת מארץ ישראל" עדיין לא קיימת.

אבל הנחת יסוד כזו, המופיעה בספר שנכתב בישראל של שלהי 2008, מעוררת גם שפע של שאלות מטרידות: מהי בעצם ה"עבריות" הזאת ואיזו אידיאולוגיה היא משרתת? האם הצגת "המצב העברי" כמצב חלקי, לא גמור, לא משכפלת בסופו של דבר את האוטופיה הציונית? ובעיקר - מה מבקשת נתנאל לומר על המציאות הישראלית של היום באמצעות מונחים הלקוחים מלפני מאה שנים?

התשובות לשאלות המטרידות הללו ומשמעויותיהן הפוליטיות לא מבוארות די הצורך ברומן, אולי כמו מינה "שאינה מבוארת לעצמה כל צרכה". ועם זאת, חלקו האחרון - והיפה ביותר - של הספר מציע תשובה חלקית, ועל פיה "המצב העברי" הוא בעיקר מצב רב-קולי, המערבב "דיבורים זרים" של דמויות שונות, של גברים ושל נשים ורק כך מצליח לגעת בכאב האישי והלאומי ולבטא אותו.

מימין למטה, ובכיוון השעון: נתנאל, גולדברג, גנסין, עוז, הופמן וברנר. לכתוב בשפתם