טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זמן פציעות

תגובות

עאידה סמי מיכאל. הוצאת כנרת זמורה ביתן, 271 עמ', 88 שקלים

הקופסה השחורה של "עאידה" מתפצחת לעיני הקורא כשזכי דאלי, גיבור הרומן, עומד לפני הפליטה הכורדית שהושלכה על מפתן ביתו הבגדאדי ומציג את עצמו. הוא מדבר על משפחתו שהתפזרה בעולם, על המותרות המרהטים את ביתו, על העובדה שהוא נתקע פה, ובעיקר על האירוניה במגרש שעליו הוא מכדרר את חייו. "חשבתי", הוא אומר, "שאהיה סופר ועכשיו אני כתב טלוויזיה מושתן שמנסה לשכנע את הצופים איזו ארץ יפה ומקסימה העניק לנו אלוהים". בשפת הכדורגל, יש כאן גול עצמי. בשפתו של זכי זו תוספת זמן. שכן המשחק נגמר. הוא בזמן פציעות ואף אחד לא עומד בסביבה עם משרוקית תקועה בפה כדי לשרוק לו את סוף הדרמה.

זכי דאלי הוא היהודי האחרון שנשאר בעיראק שננטשה מרוב יהודיה בעלייה ההמונית ב-1951. הסיבות לכך שהוא נשאר מתוארות ברמז. אחת מהן היא הפחד להתחיל לגלגל בפה אל"ף-בי"ת חדש. זכי יודע שלאנשים של מלים קשה יותר מאשר לאחרים להתאזרח במדינת העברית. מצבו הופך את התנהגותו לכמעט מאניה-דפרסיווית. מצד אחד, תחתית הבדידות: "היהודים נסו על נפשם מארץ נעוריו והוא נותר מאחור כמדוזה שגוועת על חוף שים עזבו"; מצד שני, שומע זכי את מחיאות הכפיים של ההיסטוריה והוא מרגיש ששמו ייחקק כמי שיסיים את מפעלו העיראקי של אברהם אבינו. זכי מחליט לא להחליט באיזה צד של הדיכאון להניח את חייו, וסמי מיכאל, בעט של סופר היודע לאיית את המלה "ערבסקה", מתפתל ביד נהדרת יחד עם מחשבותיו של הגיבור. הוא יגיד שהפינג-פונג היהודי-אישי בזיכרונותיו של זכי הוא "כנהי הכבוש המנשב עתה בין צמרות הדקלים, שנורות עירומות דלקו בין כפותיהם". התמונה הזאת היא לא פחות מאלכימיה. הדקלים ששורשיהם מכים עד למי התהום של ההוויה העיראקית מגונדרים בנורות עירומות, מלאכותיות, נורות המחווירות בכיעורן על כפות התמרים שאין שיעור לאצילותן.

תמונת הנוף הזאת אינה מקרית. זכי דאלי מאוהב בנוף. הוא מתפרנס ממנו, הוא מצלם אותו ומדבר עליו בתוכנית הטלוויזיה שלו. הוא, למעשה, הספק האחרון של גלויות תיירים בעיר הנרמסת מפצצות אמריקאיות בימי מלחמות המפרץ. סמי מיכאל מחדד יפה את האירוניה ומצמיח את דמות גיבורו כנרקיס בתוך בצה שעדיין זוכרת את ימי התהילה שהיו לה. זכי הוא לא רק היהודי האחרון שנשאר שם, הוא אולי העיראקי האחרון שמתעקש למצוא נקודות חן בפניה המרוטשות של ארצו. הארץ גדולה, והעלילה, כמו ברומנים שבהם יודע הסופר לפרוש גבולות, מתכתבת גם עם השכנים המסתירים במרתף שקיבלו מן היהודי את שני בניהם, שכלבי המשטר נושפים בעורפם, וגם עם נור, אהובה מיתולוגית, המושלכת לכלא שבו מרקיבים עד מוות אלה שקומוניזם דבק בם. יש גם נהג שבתו, רנין, עוטפת את עצמה בצלופן תמים מבלי שאף אחד יידע מה מרשרש מתחת לאותו צלופן ומה אורכה של לשונה במדינה שבה מתוגמל המלשין בשקי דינר.

מי שמניע את הדברים הוא נזאר אל-סייד, איש המוכבאראת. סיפור החברות בינו לבין זכי רקום פעם בחוט משי ופעם בחוט תיל. נזאר הוא השיניים הארסיות הננעצות במי שמזיז עפעף. מפתה מאוד לטבול את דיו הסופר ברעל, ולהציג אותו כפלקאט על קיר המשטר שסדאם חוסיין הוא קודקודו. סמי מיכאל ניצל משדה המוקשים הזה, הוא בונה בחוכמה דמות שמאחורי ציפורני השריטה שלה מסתתרת כרית עור רכה. נזאר הוא גור הנמרים היודע גם להפקיר פרוותו לרגעי פינוק, במיוחד כשהוא מוקף בזונות שלו.

אבל "עאידה" הוא קודם כל רומן אהבה. עאידה, המתגלה ברוב עליבותה על מפתן הבית, היא ההוכחה לכך שהחוק הראשון של האהבה הוא שאין חוקים. זכי מכניס אותה לביתו ומרופף באותו רגע את החוטים שבהם נקשרו חייו לשכניו, לחבריו ולזיכרונותיו. סמי מיכאל בנה את הנוכחות שלה בפה ריק ממלים. האילמות שהוא גוזר עליה עוזרת לא לספר אותה בבת אחת. והאיפוק הזה מדליק גחל אחר גחל עד שמתלקחת האש. זוהי האש המלהיטה והמרגשת שמבעיר סמי מיכאל, זו יכולתו הנפלאה להפוך את האהבה לצלקת שאי אפשר לתאר בסופה איך נראו החיים בלעדיה.

רוני סומק הוא משורר



צלם על גדת החידקל. למצוא נקודת חן בפניה המרוטשות של עיראק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות