אשה אל אחותה יעל משאלי. הוצאת זמורה-ביתן, 199 עמ', 86 שקלים

מיד עם צאתו לאור הונח ספרה של יעל משאלי בערימות על יד הקופה הרושמת בסניפי "צומת ספרים", לפחות בכל אלה שאני ביקרתי בהם. המיקום הזה, ביחד עם המבצע הפופולרי והמושמץ גם יחד, "ספר שני בשקל", הזניקו את הספר למקום גבוה בטבלת רבי המכר.

בעת הקריאה בו לא יכולתי שלא לתהות על הקשר שבין הספר ובין מבצע המכירות. הייתכן ש"ספר שני בשקל" אינו רק מבצע לעידוד הקנייה של ספרים, אלא גם מבצע לעידוד כתיבתם והדפסתם של ספרים מסוג מסוים, במשקל קל, בשפה דלה ובתפיסת עולם לא מאתגרת? בדיוק באותו האופן שגלגל"צ שינתה, האחידה והשטיחה את פני המוסיקה הישראלית; הייתכן ש"ספר שני בשקל" משנה עתה את פניה של הספרות הישראלית?

למען הצדק, ראוי לציין כי גם שני ספריה הקודמים של משאלי היו רבי מכר, והיא אפילו זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (דבר אשר אולי מעיד יותר על איכות הפרס והממשלה, ופחות על איכותם של ספריה). אף על פי כן, נראה שאי אפשר לדבר על ספרה הנוכחי של משאלי במנותק מהמבצע. שכן, כפי שמתחוור מן הקריאה בו, הספר כולו כמו נתפר בדיוק על פי מידות המבצע: "אשה אל אחותה" כאילו נכתב מראש להיות "הספר השני", זה שקונים בשקל אחד בלבד.

לפני ימים אחדים פירסמה יעל משאלי טור דעות באתר Ynet ובו הגנה בחירוף נפש על מבצע "ספר שני בשקל". היא טענה שבזכותו יכולים "דלי העם" לקנות דעת: "קשה לנו להאמין, אבל פעם, בתרבויות קדומות, היה מאוד חשוב לעשירונים-מאיונים-אלפיונים העליונים לשמור לעצמם את הכוח שבהשכלה. שהרי לאפשר לדלי העם ללמוד, לדעת קרוא וכתוב, זה מאוד מסוכן. ידע זה כוח... והנה, יש בינינו לא מעטים, שרוצים להחזיר עטרה ליושנה, במובן הרע. לקחת בחזרה את הכוח להחליט מהי ספרות ראויה וכמה היא תעלה לנו". כך, לפי משאלי, המחיר המוזל מאפשר להציף את "העם" בספרים ובתרבות, וידע וכוח. אבל למעשה איכות הספרים שאותם מקדמים המשווקים בחסות המבצע מוכיחה שוב כי במציאות הישראלית העכשווית, חוסר-ידע שווה כוח. ככל שהמעטפת התרבותית משכנעת יותר וככל שהיא ריקה יותר מתוכן - כך היא מצליחה יותר.

כי כמו המבצע, גם "אשה אל אחותה" אינו אלא מעטפת תרבותית ריקה. באצטלה של נושא "רציני", "חשוב", "פמיניסטי" ו"מעמיק" - נשים מבוגרות העושות את חשבון חייהן - מוגש כאן טקסט חסר כל מעוף מחשבתי. משאלי יודעת להעניק לקוראיה את התחושה שהם נוגעים בדברים כבדי-משקל: יחסי הורים וילדים, סוגיית האימוץ, גזענות כלפי מזרחים, ועוד. אלא שהטיפול בכל אחד מהתחומים הללו אינו מתעלה מעל לרמתם של צקצוקי לשון בארוחות של ערבי שישי: הם משורטטים בקווים גסים מבלי לבטא מחשבה מרעננת אחת.

הספר מספר את סיפורן של שלוש אחיות אלמנות שמחפשות "בית הורים" לגיל הזהב, שבו יוכלו לבלות יחד את שארית חייהן. דמותן של שלוש האחיות בנויה על פי מודל סכמטי שאמור לבטא "חתך של החברה הישראלית", או לפחות מפגש בין קצותיה - האחת מקיבוץ דתי, השנייה מהתנחלות, השלישית מתל אביב. כל פרק מסופר מנקודת מבטה של דמות אחרת: שלוש האחיות, בתה של אחת מהן ונכדתה של אחרת. מבנה כזה, של הצלבה בין נקודות מבט שונות, יכול לעורר אירוניה שנוצרת בזכות המתח בין השקפות שונות, אך המחברת אינה מפיקה ולו יתרון אחד מן המבנה הזה.

למרות המפגש בין הקצוות, ואף על פי שהספר כתוב כמקהלה של קולות שונים, בין הדמויות ובין הסודות שהן חושפות במשך העלילה לא מתרחש שום דבר חריג או מעניין - לא מבחינה רגשית, לא מבחינה פוליטית, לא מבחינה עלילתית ובטח ובטח שלא מבחינה לשונית (כולן חושבות ודוברות בדיוק באותה השפה). אף על פי שהעלילה נמתחת על פני תשעה חודשים, מאוקטובר עד יוני, גם להתקדמות בזמן אין כל משמעות מבחינת ההתרחשות, מבחינת התפתחותן של הדמויות או מבחינת היחסים ביניהן. וכל אלה נתונים בסרבול לשוני נורא, כגון: "לא היה טעם שחנה תגיד ליהודית שדבורה אמרה שמישהו צריך להגיד לה, ליהודית, שהיא לא מתנהגת כמו אמא כלפי רות" - עמודים על עמודים של פטפוטים ארכניים ומייגעים מסוג זה.

גם אפיון הדמויות רשלני. אף אחת מהן לא נחרתת בזיכרון. תכונותיהן אקראיות, והשינויים שהן עוברות אינם מגובים בשום הצדקה, עלילתית או אחרת. על דמות אחת, למשל, נאמר שהיא אינה יכולה לסבול איחורים, וכמה עמודים אחר כך - שהיא החלה לאחר לכל מקום. מה מניע את השינוי הזה באופיה? למה היא מאחרת פתאום? ככה סתם, כי משאלי החליטה. התנודות הללו הולמות את המוגבלות הרגשית ואת ראיית העולם, שכולה שחור או לבן, המאפיינות את הספר. נישואים הם רק "טובים" או "רעים"; הורים הם "מזניחים" או "משקיעים", וכו'. אפשר היה להסביר זאת בכך שזו אירוניה של המחברת כלפי הדמויות הקרתניות שיצרה, אך הספר חסר את אותו עוגן מאזן שנגדו נוצר הריחוק האירוני. כאן נדמה שאין דבר מחוץ לקלישאה.

והקלישאה הגדולה ביותר היא השפה. תמיד שטוחה, תמיד נבובה: "אנשים מפרקים משפחות ומרכיבים מחדש משפחות כאילו שיחקו בלגו. מה כל כך קשה לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה, כמו באגדות?". לאורך הספר כולו לא מצאתי ולו צירוף מלים מפתיע אחד. זו שפה הבנויה כולה על שגרות-דיבור צפויות, עד שהקוראים יכולים לעצום את עיניהם באמצע המשפט ולנחש נכונה את המשכו. ואכן, פעמים רבות תקף אותי הדחף לעצום את העיניים בעת הקריאה, ופעמים רבות מדי נכנעתי לדחף הזה, והנחתי לשינה לסחוף אותי אל עלילות מרתקות בהרבה.