המופע הנסתר

אורי אלון, הוצאת כתר, 135 עמ', 74 שקלים

היא רוצה להרגיש את הכותל. איטה מבקשת להישען. אז היא מצמידה את פניה אל האבן הקרה ומתחילה לדבר עם אלוהים. "אל תביט אלי ככה", היא אומרת לו בתחינה וכעס, "תזכור איך הייתי פעם יפה. אני יודעת, אני יודעת שאני כבר לא צעירה. אבל מה אני אעשה, מה. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיראות כמו איזו סבתא. אני לא. אם אתה רוצה אז הנה, בבקשה, אני אשאר עם המטפחת הלבנה הזו על הראש, ואתה תיתן לי לחזור לבית אחר, לא אל הדירה שלי, הריקה".

השיחות המתמשכות עם אלוהים ממלאות את ספר הביכורים המרהיב של אורי אלון. שלל הדמויות ברומן, הבנוי מפרגמנטים קצרים, מחפשות שוב ושוב מקום להישען. איטה, אחת הדמויות המרגשות, שווידוייה פזורים בעלילה הסבוכה, מחפשת הצלה. כשפניה צמודות לכותל היא חולמת על בית שבו תלויות תמונות ילדים שבגרו ונכדים צוחקים. בשיחה שלה עם אלוהים היא מזמינה אותו לסלון הקטן שלה, השומם, הריק ממשפחה, לשבת בכורסה. היא רוצה שהוא יראה מה עובר עליה. במונולוג שקט ונוגה היא מצהירה על חלומה: להפסיק לקרוא לעזרה, להפסיק לבכות.

גם רני, בעלה של שירה ואבא של נגה הקטנה, מבקש סיוע מהשמים. הכל סוגר עליו. אפילו בחניון של מכוניות הוא הולך לאיבוד. הוא יודע שהוא זקוק לנס. באחד הקטעים היפים בספר מתוארת תחינתו של רני, שכמו עומד להיסדק ולהתפרק: "עכשיו רני שעון על הרכב מול אלוהים באוויר הקר. אומר, ריבונו של עולם, הנה אני כאן. דבר אלי, אני אתך. הרוח הקרה סוחפת אתה אתמולים רבים עצובים ורני עומד בה. אלוהים אומר לו, אני מקשיב רני מתוק שלי, אני מקשיב. דבר אלי אתה".

"המופע הנסתר" מציע ספרות מהירה ודמויות שבירות. אלון פוסח במהרה בין קטע לקטע, בין דמות לדמות, בין כאב לצער. הוא לא עוצר לרגע, לא משלים סיפור, קוטע וממהר קדימה. הכוונה ברורה: לטשטש את הכרוניקה המוכרת של זמן ומקום. אצלו אין סדר מוכר, דבר מתערבב בדבר. שפתו של אלון פשוטה ובהירה, אך הוא רחוק מלהיות מחבר נוח. לרוב קשה לאסוף את הפרטים במונולוגים לכלל עלילה רציפה. כך קורה, שדמויות כמו המלמד עב הזקן, חיים פנחס שמשנה את שמו, אמנון וריקי שרצים בין שלוליות, גברת סינה החולה וחנה אשת האדמו"ר, נאספים ל-120 סיפורים קצרים שיש לחזור אליהם שוב ושוב כדי לאסוף את המשמעויות הפזורות בהם.

בקריאות החוזרות טמון לבו של הסיפור. הרגעים הנסתרים, החבויים, אלה שמחכים להתגלות - הם המופע עצמו. בתום הקריאה הראשונה של "המופע הנסתר", התמונות הקצרות והקטועות לא מספקות מציאות מגובשת. ואין כאן פגם, להיפך, יש בזה טעם רענן. כיוון שכל קטע מלוטש לכדי יהלום, כזה שטוב לגלגל אותו שוב ושוב בין הידיים, כל חזרה מעלה חיוך. הכתיבה הלא שגרתית של אלון זקוקה לקוראים המוכנים להתאמץ מעט כדי לחוש בחוויה אחרת, כדי לחלץ את הדמויות מתוך הערפל. הדיבור של הדמויות, הממעט במלים, המתאר רגע אחד, קצר, נטול הקשר, מצליח בכל זאת לגרום לקורא ליפול לתוך עולם אחר.

קוראים קצרי רוח עלולים להפסיד את המופע האמיתי; קוראים נינוחים יחלפו בין הדפים פעם ועוד פעם, יקשרו את הקצוות שאלון השאיר להם לקשירה. הם יגלו דמויות המאירות עליהם נצנוצים של דרמה זעירה, עלילה רוויה במתח, אבל כזו שמתכנסת בתוך מעשי יום יום פשוטים. הם יגלו את נחום המחפש משהו בעליית הגג וסופר את העומר, את איטה בהיכל הקונצרטים, הרב שפר שבוכה במסיבת פורים, נערה יפה קולעת צמה בשדה ואת גברת סלומון הבודדה שמחייגת מספרי טלפון שגויים כדי לשמוע קול מהצד השני.

אורי אלון פורץ לעולם הספרות בכישרון נדיר. הוא מציג ספרות אחרת, לא מוכרת בנוף. מתוך הדפים בוקע צליל ייחודי, מעניין, לא מתחנף, רגיש וחכם. ב"המופע הנסתר" גם אחרי שלושה משפטים אפשר לחוש את התענוג, שבכתיבת דבר שבא מתוך סערה, ממש ככה: "עכשיו גדליה מדליק את הנר ואומר למישל מה זה החיים בסך הכל, אתה יודע? אני אגיד לך, צל עובר של ציפור עפה. זה הכל. הם מביטים בשתיקה על הלהבה הקטנה, הלבנה, וגדליה מוסיף, אבל הציפור. הציפור".

איור: מורן ברק