מוזיקה חדשה

אלי הירש. הוצאת חרגול, עם עובד, 163 עמ', 69 שקלים

לקראת שבוע הספר 2005 שאלו את אלי הירש מה חסר לו בספרות העברית. הוא השיב על כך, לא בלי אי-נוחות מסוימת: "צורה ספרותית יציבה ועמוקה יותר, שלא מסתפקת רק בשבירת צורות ובחיפוש אחרי ביטוי אותנטי, אלא משתוקקת להתגבר על הפיצולים המעיקים על הספרות העברית בעשור האחרון... אנחנו רוצים ספרות שלא תתעלם מהקרעים שבתוכם אנו חיים, אבל תנסה לגבש מתוכם ומבעד להם נקודת מבט רחבה ככל האפשר, ולא תחשוש להתמודד עם המופתים הגדולים של ספרות העבר".

עתה, שלוש שנים מאוחר יותר, עם הוצאת ספרו "מוזיקה חדשה", כותב הירש באתר הבית של הוצאת חרגול: "קרה לי נס: כיפת הזכוכית מעלי נבקעה, ולהקה של מוזות - שלא היו אלא קולותיהם של משוררי העבר ומשוררות העתיד - חדרה מבעד לסדק. לא הפסקתי לכתוב. הקולות לא היו שלי אלא של 'רוחות שירה עתיקים/ הדוברים מגרונותינו', אבל הסדק - הגרון שנעקר ונקרע, הלב שפעם ורקד, הרחם והקבר שניעורו פתאום לחיים - היו ממני ובי. הטיול היה ארוך... מה שחתר בקרבי היה עתיק, אך קצב החתירה - פעימת המשוט המכה במים - היה חי וחדש. וכך נולדה 'מוזיקה חדשה'".

אם נתעלם מפן הנחתום המעיד על עיסתו, ומהזעם שהמשורר משחרר פה ושם לעבר קהל שלא קיבל אותו יפה כשהופיע עם ספריו הראשונים "רעש" (עכשיו, 1986) ו"טיול בשלושה" (הקיבוץ המאוחד, 1997), נוכל אכן לחוש במוסיקה ובחריזה המשתלטות כאן על שאר מרכיבי השירה ולעתים מעיבות עליהם, אבל מעיפות אותנו כמו שלא עפנו מזמן. את כושר הציפה הזה יוצר הירש באמצעות ערבול של חומרים עזים ותוססים כמו ביאליק ופוליטיקה עכשווית, פואטיקה אנגלית של גבירות ופיות, וחספוס בנוסח אבות ישורון, יצחק לאור ואהרן שבתאי.

בספר הזה אנו רואים את הירש מנסה להגשים את משאלתו-נבואתו. הספר כמו מסכם הרבה מאוד מהמהלכים השיריים שאירעו כאן לאחרונה. הוא מזכיר את פרננדו פסואה בריבוי הדוברים השיריים, את דורי מנור בחריזה, את מאיה ערד בחריזת טקסטים שאינם תמיד שירה, ואת רוב המשוררים העכשוויים בתמה של חשבון נפש סביב מות ההורים, תוך מיקוד החיים הפרטיים סביב האהבה והחיים הציבוריים סביב שבר החלום.

"מוזיקה חדשה" הוא ספר המכיל מרובה, המנסה למלא את הפער של 12 שנות שתיקה, או הימנעות מפרסום. מה שבולט לאוזן בקריאה ראשונה אינו דווקא מוסיקה אחידה, אלא תזמור של מוסיקות שונות ומוכרות הנראות כמושאלות באופן שרירותי מרבדי שפה שונים ומסגנונות כתיבה שונים. אך אם נתעכב מעט כדי לקלוט את ההדהוד שכל זה יוצר, אכן נשמע איזה לחן הומוגני בהטרוגניות הזאת. אוושת נחל הקולט לתוכו את זרימתם של נחלים ויובלים, מהם איתנים, מהם עכורים, מהם יבשים למחצה, מהם מי מקור צלולים.

אני טעמתי טעם מי-מקור בשירי סבתא שבמחזור "שיר מולדת": "סבתא צווית לי/ רעב לארץ מולדת/ ... רעב לבית וצמא/ ... לשמים גבוהים מאלה/ לשמשות הנחבאות במרחקן// וכשאמעד בודד בשחור הלילה/ אשא עיני אל כוכביה החוורים/ של עירי המהבהבת תל אביב/ למצוא בהם את מדורות נפשך".

טעם דומה טעמתי גם בשירי פנים-הבית במחזור "מחווה לטיול ישן", ובעוד נביעות רבות שכדאי להתעכב עליהן במשך הקריאה, אף שהקצב שלה דווקא מעודד למהר הלאה. אם אכן נעצור ונתעכב על הקריאה, נגלה שירה שנסמכת על הגבהה מטאפיסית במקום עומק פסיכולוגי; מגוון סגנוני במקום מגוון תמאטי; קישוטים ועיטורים במקום לשון המעטה. כמו כן נגלה שהמעוף שבו אנו נתונים הוא מעוף מעל ערימת הקומפוסט של הספרות. הכוונה היא לאוונגרד חדש, העושה את צעדיו הראשונים באגפים מסוימים של האקו-פואטיקה.

אקו-פואטיקה הוא מונח שטבע ג'אד ראסולה, שם-עט שמאחוריו מסתתר פרופסור ידוע. בספרו "כל הקומפוסט הזה" (2003) הוא מבסס את ההנחה כי בשירה העתידית לא יהיה ערך רב לציון שם המחבר (כפי שהיה גם בעבר). זאת, משום שהספרות שנכתבת היום יונקת מן התסיסה העשירה המתרחשת בערימת הקומפוסט הפורייה של מסת הטקסטים המצטברת שקראנו, הפנמנו, עיכלנו ודישנו בה את ערוגת גננו.

אם בכל זאת היה עלי לבודד מערימת הקומפוסט הזאת את תרומתו האישית החדשה של אלי הירש, הייתי בוחרת בשירי הבית ובשירי תל אביב. כלומר בשירי בית בתל אביב, עם כל החן של שירים כ"בית אליהו". והייתי מצמידה אליו את שירי הגינה של סבתא צפורה בפג'ה. הסבתא הציונית, המוחשית והנוכחת כאן אף יותר מן האהובה, למרות שירי האהבה מכמירי הלב. ואת השירים האלה, כמו את האחרים, הייתי בוחרת לקרוא בקול, בליווי סקסופון, במרתף שירה אפלולי בדרום בעיר.

סבינה מסג היא משוררת

אלי הירש