התגלית של הוגו קברה

בריאן סלזניק. תירגמה מאנגלית: מיכל אסייג. הוצאת כתר, 540 עמ', 84 שקלים

קסמו של רומן הילדים הייחודי של בריאן סלזניק נעוץ בראש וראשונה בחוויה החדשנית מילולית-חזותית שהוא מציע לקוראיו. החידוש של סלזניק (אני נתקלת ביצירה כזו לראשונה) הוא ביצירת מדיום שאינו קומיקס וגם לא סיפור עם תמונות, אלא רומן (עב כרס, בן 540 עמודים) המסופר באמצעות רצפי טקסט ורצפי תמונות - מעין קולנוע על נייר. ולא במקרה; "התגלית של הוגו קברה" הוא מחווה לחלוצי הקולנוע, ובמיוחד לז'ורז' מלייס (1861-1938) אבי הקולנוע הפנטסטי ויוצר "המסע אל הירח", הנחשב לסרט המדע הבדיוני הראשון.

מיזוג החוויות - קריאת ספר עם צפייה בסרט - מתחיל כבר בעמוד הראשון, בפניית המספר אל הקוראים-צופים: "עוד לפני שתהפכו את הדף, אני רוצה שתדמיינו שאתם יושבים בחשיכה, כאילו הייתם באולם הקולנוע כשהסרט מתחיל. על המסך עוד מעט תזרח השמש, ואתם תתקרבו אל תחנת רכבת בלב לבה של העיר. תיכנסו מהר מבעד לדלתות ותגיעו לאולם כניסה הומה מאדם. בסופו של דבר תבחינו בתוך הקהל בילד שצועד בתחנת הרכבת. לכו אחריו, מכיוון שזהו הוגו קברה. ראשו מלא סודות והוא מחכה שהסיפור שלו יתחיל". מיד לאחר התיאור הקצר והמסקרן הזה - הכתוב בשפת התסריט - ממתינות לקוראים 21 כפולות עמודים הבונות את השוט, תמונה-אחר-תמונה, באופן מרתק, ותוך שימוש בטכניקות של צילום קולנועי: השמש העולה לאטה (זום-אאוט על פני שלוש כפולות), העיר פאריס ממעוף הציפור, התקרבות בזום-אין אל תחנת הרכבת (כמדומני שזו "מונפרנאס"), פנים תחנת הרכבת, קלוז-אפ על פני הילד הגיבור, מעקב אחר תנועתו ברחבי התחנה, שינוי נקודת המבט והתמקדות בדוכן הצעצועים שקודם לכן נראה מטושטש בירכתי הפריים, קלוז-אפ על פני הזקן היושב בדוכן, הקולט את הילד במבטו.

מלה לא נאמרת במשך יותר מ-40 עמודים, אבל (ממש כמו בקולנוע) לבנו פועם עם לב הילד שזה אך הכרנו, וכבר אנו כואבים את בדידותו, מעריצים את תושייתו, בורחים אתו, ונמשכים - בעקבות המצלמה - לדעת מה צופנים לו העמודים הבאים. איננו מרגישים בכך, אך המאייר מפעיל עלינו שלל מניפולציות קולנועיות שתכליתן לייצר אהדה אל דמות. גם טכניקת האיור - איורי עיפרון ריאליסטיים, עמלניים - מוכיחה את כוחה כבר בשוט הפתיחה ומתגלה כמתוחכמת. זו טכניקה מסורתית ההולמת את העולם שבו מתרחשת העלילה (תחילת שנות ה-30 בפאריס). דלות החומר שבה מתיישבת עם דלות חיי הגיבור, היותה טכניקה ידנית, ועמלנית, יוצרת חום, והמונוכרומטיות האפרורית מתכתבת עם השחור-לבן של הסרטים הישנים.

העלילה מופלאה ומלאת פרכות - וגם זאת כיאות לסיפור מהסרטים - ועוד יותר מזה לסיפור ברוח עולמו של מלייס, שהיה מן הראשונים להבין כי הקולנוע אינו מוכרח לשקף את המציאות. הוגו הטוב והחכם הוא יתום המתגורר בתוך קירות תחנת רכבת בפאריס (לוקיישן פוטוגני במיוחד), מתפרנס מגניבות, מטפל בשעוני תחנת הרכבת, ובזמנו הפנוי מתקן את המכונה המופלאה שמצא אביו - רובוט שאותו יצר בשעתו מלייס האגדי. במרכז הסיפור עומדת, כמובן, תעלומה העתידה להתפצח, וכמובן שהוגו ייקלע לצרה גדולה (ולמרדף מצויר, אקספרסיווי, הנפרש על פני 35 עמודים) אבל ייצא ממנה, בעזרת חברים טובים - ובהם, הפתעה, גם מלייס. אגב כך, ודווקא באלגנטיות ומבלי להעיק (בעיני אלו חלקיו היפים של הספר), יספגו הקוראים קצת היסטוריה של ראשית הקולנוע, אולי גם יידבקו באהבתן של הדמויות בספר לסרטים. בידי הורים ומורים עשוי הספר לשמש כלי עזר להוראה בסיסית של קולנוע (בלי צורך במסך!) ולסייע בקירוב ילדים לסרטים ישנים (צ'רלי צ'פלין, באסטר קיטון).

הספר יפה. לא רק האיורים, אלא גם העיצוב: השחור שולט בעמודי הכותרות וגם שולי העמודים הושחרו, כך שהרושם הוא של "ספר עבה שחור". זו לא מניירה, אלא דרך נוספת לקשור את החפץ - ספר - אל חשכת אולם הקולנוע. גם הטיפול בסגירת הסיפור מוקפד - כשם שבהתחלה עלתה השמש, כעת זה הירח, המצלמה מתרחקת ממנו, חושך משתרר, האותיות "סוף" מאירות את המסך האחרון. אי אפשר שלא להעריך את העבודה האדירה שהושקעה בציורם של הפריימים הרבים. כל זום-אין וכל זום-אאוט הצריכו ציור חדש, וזאת גם בשל הבחירה בטכניקה המיוחדת, והמפרכת לביצוע, של מילוי שטחים בקוקווי עיפרון (שרק מי שהתנסה בה יודע באיזה מאמץ שרירי היא כרוכה).

ובכל זאת, דבר מה חסר. סלזניק אמנם יצר ז'אנר חדש שבו, לכאורה, למלה ולאיור משקל שווה, אך ניכר כי כמאייר השקיע את מרב מרצו בצד החזותי של הרומן, ואל עמודי הטקסט התייחס ככלי עזר טכני ולא כאמנות לעצמה. נדמה כי זו הסיבה שבגללה, בסופו של דבר, הוא לא מצליח ליצור יחסי קרבה אמיתיים בין הקוראים ובין הדמויות. הוא אינו מצליח להעמיד "גיבור", כלומר, נכשל בדיוק במקום שהוא נקודת החוזק של הקולנוע אך גם של הספרות. הוא אינו מצליח להפוך את הוגו לגיבור, כפי שהיה הופך בעטו של ויקטור הוגו או על המסך של ז'אן רנואר.

איורים מתוך הספר: בריאן סלזניק