ספרו של ג'ונתן ליטל, "נוטות החסד", זכה לביקורות נלהבות, גם במוסף "ספרים" של "הארץ" (23.7). קראתי את כל 943 העמודים, ואיני מבין על מה ההתלהבות. אינני רואה בעיה בכך שמחבר יהודי כותב על מלחמת העולם השנייה ועל רצח העם היהודי מנקודת מבטו של קצין אס-דה (אגף הביון הפנימי של האס-אס). אין לי גם בעיה עקרונית עם היותו של הספר פורנוגרפי לתפארת - פורנוגרפיה של רצח, של מוות, של מין (כמעט רק הומוסקסואלי), של הפרשות, של זוועות. אם תיאורים כאלה הכרחיים כדי לבסס את הדמות המדווחת עליהם, במסגרת של יצירה ספרותית, הם לגיטימיים. אם כי, למען האמת, חזרה אינסופית עליהם - ובמסגרת של 943 עמודים היו לליטל הרבה הזדמנויות לחזור עליהם - משעממת בסופו של דבר. אין הרבה מה לחדש בתחומים אלה.

הבעיות שלי עם הספר הזה הן מסוג אחר. המספר, מקס אואה, הוא כמובן דמות בדיונית, וכך כמה מדמויות המשנה. הן משמשות מסגרת למותחן: הגיבור רוצח את אמו ואת אביו החורג, ובסופו של דבר גם את חברו היחיד והטוב, שהציל אותו מהרבה פורענויות. בנוסף, הוא רוצח הרבה יהודים ואחרים, כולל כמה גרמנים, ורומני אחד.

שתי דמויות נוספות הן הכוח המסתורי המכוון את הימלר, אחת מהן היא כנראה אביו הביולוגי של הגיבור, אם כי הדבר לא נאמר במפורש. יש לו שם יהודי, מנדלברוד, אבל הוא טוען שהוא ארי גזעי. אלא שבסיפור של ליטל כולם (כמעט) משקרים. יתר הדמויות בספר הן דמויות "אמיתיות", כלומר הם אנשים שבאמת חיו ופעלו באותה תקופה, מהיטלר, הימלר, ואייכמן ועד מפקדי האיינזאצגרופן הבכירים והזוטרים, ואוסף שלם של אנשי צבא, אס-אס והממשל האזרחי הגרמני. כל הדמויות, גם הבדיוניות וגם ההיסטוריות, משמשות כתפאורה. אין להן חיות או עומק. הן דמויות פלקטיות, לפעמים עד כדי גיחוך.

דוגמאות: אייכמן אומר לגיבור שיש לשמור מידע מסוים בסוד, בשקט, והוא משתמש בביטוי הסלנג האנגלי "הש-הש" (hush-hush). אייכמן כמובן לא ידע מלה אנגלית, ובוודאי לא סלנג. הבעיה היא אמיתית, לא שולית: אפשר לכתוב רומן בדיוני על התקופה, עם דמויות מומצאות, וזה בסדר. מנגד אפשר לכתוב ספרות היסטורית, שבה עוסקים בדמויות "אמיתיות", שמעניקים להן עומק פסיכולוגי וספרותי כזה או אחר. במקרה כזה אי אפשר לחרוג מן הידוע עליהן באופן שבו ייהפך התיאור לבלתי אמין.

בדוגמה אחרת של עירוב בין היסטוריה לבדיון מתאר ליטל את חברו של אייכמן, דיטר ויסליצני, האחראי על המדיניות נגד היהודים בסלובקיה וביוון, כאיש שתלו אותו ב-1946 בברטיסלווה. זה נכון. אלא שהוא מוסיף שהיו בוודאי זקוקים לחבל עבה, כי האיש היה שמן מאוד. העובדה היא, שבעקבות התלאות של סוף המלחמה, ובשל מעצרו הממושך בגרמניה ואחר כך בברטיסלווה, ויסליצני רזה מאוד, והחבל יכול היה להיות דק למדי. יש הרבה דוגמאות שוליות כאלה ומתעוררת השאלה: איזה ספר כתב ליטל - רומן בלשי על דמות אפלה ורצחנית, או רומן היסטורי על תקופה ובעיותיה? ליטל יושב על הגדר ומנסה לשלב בין החלופות, והדבר לא עולה יפה.

מקס אואה, כלומר ג'ונתן ליטל, הוא איש משכיל מאוד. מה הוא לא יודע? יוונית עתיקה, פילוסופיה מערבית, ספרות עתיקה, ימי-ביניימית וחדשה; אם יש את נפשם של הקוראים לדעת את הטופוגרפיה של פיאטיגורסק בקווקז, או של סטלינגרד בעת הקרבות, הם יבואו על סיפוקם. כל שמות היחידות הגרמניות השונות, של הצבא ושל האס-אס, מדויקים. ליטל, כלומר אואה, הוא מומחה לאלכוהול על סוגיו. בספר הזה שותים כל הזמן. נכון כמובן שאנשי האס-אס שתו אלכוהול, כמו גם אויביהם הרוסים והמערביים. אבל היו גם ימים ששתו מעט, או בכלל לא. לא אצל ליטל. ושוב: אם זה חייב להיות שם כחלק אינטגרלי של ציור הדמות, ניחא. אבל זה לא המקרה. דמותו של אואה היא בעצם הדמות היחידה בספר, להוציא אולי את חברו הטוב, תומס האוזר, שאותו הוא רוצח בסוף.

אם כך, השאלה המרכזית היא האם אואה משכנע, האם הוא דמות עם עומק, עם דילמות שהן אמיתיות? מצד אחד, בכל ההתלבטויות שלו, המשתרעות על פני מאות עמודים, הוא חוזר - וזה מובן - על האידיאולוגיה הנאצית (בגרוש, יש לומר); מצד שני יש לו נקיפות מצפון (שהוא מכחיש), ונקיפות אלה מקורן במוסר שאפשר לקרוא לו רק יהודי, כי עקבות של נצרות אין בכל הספר הזה (אף שאואה התחנך בבית ספר קתולי). קצין נאצי רצחני ואכזרי שמצטט את קאנט ושירה צרפתית של ימי הביניים מתוך גישה מוסרית יהודית? אואה הוא דמות כלאיים בלתי משכנעת, ומאחר שהוא הדמות היחידה בעלת העומק בספר, הספר הוא, בעיני לפחות, כישלון חרוץ, על מאות עמודיו.

ואחרון-אחרון לא חביב: מקס אואה נימול, כך נאמר במפורש בשני מקומות בספר. אמרנו כבר שהמיטיב שלו, מנדלברוד, בעל השם היהודי, הכוח האמיתי המכוון את הימלר, הוא ככל הנראה אביו. הרמז המשתמע מכך עבה למדי: קנוניה יהודית היא המכוונת את הרצח שמבצעים הנאצים, ולאורך הספר יש יותר מרמז גם לכך שאין הבדל גדול כל כך בין נאצים ובין יהודים. בכך הופך הספר לחיבור פוליטי בעל כיוון אקטואלי מאוד וכוונות ברורות. לסיכום: 943 עמודים יותר מדי.

הפרופ' יהודה באואר הוא חוקר שואה והיועץ האקדמי של רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, "יד ושם"

פרט מתוך "גירוש המוני", הנרי ואלק, הולנד 1944