שמי מספר ארבע: סיפור אמיתי

טינג-שינג יה. תירגמה מאנגלית: חנה עמית. הוצאת כתר, 223 עמ', 84 שקלים

על פניו זהו סיפור מעניין, ואפשר לקרוא אותו כפשוטו: המחברת, טינג-שינג יה, בוגרת אוניברסיטת בייג'ין, שהיגרה זה כבר לקנדה, נולדה בשנחאי ב-1952. היא הילדה הרביעית במשפחתה - המדיניות של "ילד אחד למשפחה" מונהגת בסין רק מאז 1979 - ומכאן שמה, "מספר ארבע". בספרה היא מגוללת את סיפור התבגרותה, שכולו התמודדות אמיצה עם ניכור ואלימות בימי השלטון הקומוניסטי של מאו דזה-דונג.

"בתיקים האישיים שהחזיקה המשטרה על כל נפש בסין", כותבת טינג-שינג יה, "המידע החשוב ביותר נגע למעמד החברתי שאדם השתייך אליו. אנשים שהיו איכרים או פועלים כמו דודה רבה היו הטובים. בעלי בתים או בעלי עסקים היו הרעים. משום שסבי, יה, היה בעל אדמה ואבי היה בעל בית חרושת, סווגה משפחתי כקפיטליסטית, אף על פי שמהעסק של אבי לא נותר דבר". כשמלאו לטינג-שינג יה 16 שנים היא הוגלתה לחוות אסירים בעוון השתייכות למשפחה של בעלי הון לשעבר. מנת חלקה היתה שנים ארוכות של בידוד וריחוק ממשפחתה, עבודת פרך בשדות ופחד מתמיד מפני השלטונות. בזמן הקריאה לא קשה להזדהות עם סבלה של הצעירה הסינית ולהתקומם על המשטר האכזר. ובכל זאת משהו באופן שבו הדברים מוצגים - ובעצם הפרסום של הספר בישראל כיום - מעורר אי נחת.

איך לקרוא בימי חג אלה של אולימפיאדה בסין ספר שכתבה פועלת סינית ושהתפרסם במקור באנגלית בארצות הברית ומתורגם כעת לעברית בישראל? גל גדול של ספרים על סין שוטף בשנתיים האחרונות את ארצות הברית ואירופה - והעיתוי של המשחקים האולימפיים שנערכים בימים אלה הוא רק חלק קטן מההסבר. בין שאלה זיכרונות כמו "שמי מספר ארבע", על חייה של פועלת בימי מהפכת התרבות של מאו, או "הסוציאליזם נהדר!" מאת ליז'יה ז'אנג (Lijia Zhang), על חייה של פועלת בסין החדשה שלאחר המהפכה (ראה אור באחרונה בארצות הברית בהוצאת "אטלס אנד קו"), ובין שאלה יצירות עיתונאיות כמו "סין מדאיגה אותי", מאת ז'אן לוק דומנאש (ראה אור באחרונה בצרפת בהוצאת "פרין אסי") על האמת שמאחורי צמיחת הכלכלה הסינית, או "הימים האחרונים של בייג'ין - החיים בסמטאותיה הנעלמות של עיר משתנה", מאת מייקל מאייר, על החיסול השיטתי של שכונות העוני בבייג'ין לטובת מגדלים ורשתות וקניונים (ראה אור לפני חודש בהוצאת "ווקר אנד קומפני"), ובין שאלה יצירות בפרוזה כמו "תרדמת בייג'ין", מאת מא ז'יאן ("פראר, שטראוס אנד ג'ירו"). התופעה היא אחת: המו"לות המערבית יוצאת מגדרה כדי להתקרב אל סין ולהבין אותה; להעניק פנים - אנושיות או מפלצתיות, לפי האידיאולוגיה של המחברים - לאומה של 1.3 מיליארד זרים.

וכך, ממילא, ההוצאה לאור והקריאה של ספרים כאלה מתרחשות בהקשר תרבותי מסוים, שמעניין לשים לב אליו: אמריקאים, שקוראים ספרים על סין, קוראים בהכרח על המעצמה המתחרה, המאיימת. ולא מעט ספרים על סין שראו אור באחרונה בארצות הברית מלבים את הפחד האמריקאי מסין, שעתידה לגבור על ארצות הברית בתוך שנים ספורות מבחינה כלכלית, ואם להאמין למלבי השנאה - אולי גם מבחינה צבאית. גם צרפתים שקוראים ספרים על סין עסוקים בסוגיה הכלכלית - בשנות ה-90 הצטמצם מספר עובדי הטקסטיל בצרפת בחצי בגלל העברת מפעלי הייצור לסין.

ואולם, כמו שמציין ג'ורג' וולדן במוסף הספרות של ה"סאנדיי טיימס" הבריטי (TLS) צרפתים קוראים על סין גם מסיבה נוספת: ההערצה ששררה בעבר בקרב אינטלקטואלים צרפתים - ובהם ז'אן פול סארטר וז'וליה קריסטבה - לניסוי התרבותי האכזרי של מאו. ספרים כמו "שמי מספר ארבע" עשויים לעורר שם מבוכה, לכל הפחות.

ובאיזה הקשר תרבותי קוראים ישראלים היום על סין של מאו, ועל סין החדשה, של הקפיטליזם המואץ בימינו? איזו מסורת תרבותית של התייחסות לסין אפשר לזהות בישראל? מה למדנו בתיכון, למשל, על "הקפיצה הגדולה קדימה", תוכנית החומש של מאו לצמיחה מזורזת של סין מכלכלה כפרית ברובה לכלכלה מודרנית ומתועשת; תוכנית שיושמה הלכה למעשה בשנים 1958-1960 והביאה למותם ברעב של עשרות מיליונים (והדיה מורגשים היטב בסיפור "שמי מספר ארבע")? ומה אנחנו יודעים כיום על "הקפיצה הגדולה קדימה" של סין במאה ה-21, על כלכלת השוק המואצת של סין, שצומחת מאז 1978 בקצב מסחרר של 9.9% לשנה, ועל המחיר שמשלמים על כך אזרחיה העניים? מי הם אלה שנופלים כיום אחורה בעיצומה של אותה קפיצה גדולה קדימה?

ומה מכל זה מעניין את הישראלים? עד כמה אנחנו יודעים לקשור בין צמיחת הכלכלה הישראלית בתחום ההיי-טק, למשל, ובין משטר האפרטהייד הנהוג בסין - שיטת ההובקוב - שמבטיחה למפעלי הייצור עבודה זולה של סינים, שמהגרים אל הערים ממחוזות כפריים באשרות שהייה מוגבלות ומגבילות? עד כמה סין מעניינת אותנו כחברה, כתרבות, מעבר להזדמנות שהיא מספקת לישראלים - יבואנים, יצרנים ומשקיעים - לרווחים קלים?

בסוף "שמי מספר ארבע" מופיעה רשימת מונחים, המיועדת לחזור ולהבהיר חלק מהכינויים שהופיעו בספר. לדוגמה: "'קפיטליסטים': אחת מהקבוצות החברתיות שהגדירו הקומוניסטים, ואליהם שייכו את כל מי שהיו בעלי עסקים פרטיים לפני עליית הקומוניסטים לשלטון ב-1949. לא רק בעלי העסקים עצמם נקראו קפיטליסטים אלא גם בני משפחותיהם". דוגמה נוספת: "'אוכלי חינם קפיטליסטים': בדרך כלל אנשים נושאי משרות במפלגה הקומוניסטית, שסר חנם בעיני מאו דזה-דונג והם הואשמו בבגידה בדרכה של המפלגה ובנהייה אחרי הקפיטליזם".

מעניין לתהות כיצד משפיעה קריאה בספר התמים של טינג-שינג יה - כמו קריאה בספרים אחרים על סין שמתורגמים לעברית מאנגלית, בתיווכה של הפראנויה האמריקאית - על יחסם של ישראלים כיום למושג "קפיטליסטים". מי הם בעינינו הקפיטליסטים אוכלי החינם בסין של היום.

My Name is Number 4 / Ting-xing Ye

פועלות במפעל טקסטיל בסין. מי נופלים אחורה בקפיצה הגדולה קדימה?