מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

קומדיה של טעויות

ספר שמתאר את התלבטות הצבא ב-1960 אם לפרש את יכולות האויב או לפרש את כוונותיו, רלוונטי היום יותר מתמיד. הוא מטיל אור על כשירות ההנהגה להבין מציאות מורכבת

  • אורי דרומי
  • פורסם לראשונה: 01.09.2008
  • 00:00
  • עודכן ב: 03.09.2008
  • 00:00

התרעה במבחן: פרשת רותם ותפישת הביטחון של ישראל 1957-1960 יגאל שפי. הוצאת מערכות, משרד הביטחון, 307 עמ', 89 שקלים

מהומה גדולה התחוללה לאחרונה - קודם בארצות הברית ואז כאן - סביב השאלה "מי היית רוצה שיענה לטלפון בשלוש בלילה". זאת בהנחה שמישהו נותר ער בצדו השני של הקו, מוכן בכל עת להעביר את הבשורה הדרמטית לקברניט; ואילו הקברניט עצמו, ברגע שיפקח עיניו וירים את השפופרת, יידע כהרף-עין לתת את התשובה או ההוראה הנכונה.

אלא שבפברואר 1960 הטלפון לא צילצל, לא בשלוש בלילה ולא בשעה אחרת, כשרבבות חיילים מצרים, על הטנקים והציוד שלהם, חצו את תעלת סואץ ונכנסו לסיני, ובן-לילה הציבו מול ישראל איום רציני. הישנים שינה עמוקה במיטותיהם היו אז הטובים שיכלה מדינת ישראל להציב בעמדות המפתח: "מר ביטחון", דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, עתיר הניסיון והסמכות; הרמטכ"ל המנוסה חיים לסקוב; ראש אג"ם הדאגן יצחק רבין; וראש אמ"ן החכם חיים הרצוג.

"רותם" קראו לפרשה העגומה ההיא, שהיתה עגומה לא רק משום שמתחת לאפה של ישראל התחולל מחדל צבאי חמור, אלא משום הטיוח וההכחשה ו"מלחמת הגרסאות" והקרע בין הרמטכ"ל לראש אמ"ן שבאו בעקבותיה. בכל אלה מטפל ביד אמונה וללא כחל וסרק הד"ר יגאל שפי, איש מודיעין ותיק וחוקר אקדמי מנוסה, שכבר זכה בפרסים על עבודותיו, והפעם הוא מסתמך על מסמכים מקוריים הנחשפים לראשונה.

במשך הדיון המפורט בפרשה זו אנו מתוודעים לשורה של אירועים המטילים אור מעניין על יכולתנו הבסיסית להבין מציאות מורכבת, ולהבחין בין סיבה למסובב. מתברר שבזמן שהמצרים הזרימו את כוחותיהם לסיני, צה"ל ביצע תרגיל בשם "קסדת זהב", שבו רוכזו ארבע חטיבות חי"ר בדרום. המצרים יכלו לראות בצעד זה אישור לחששותיהם מפני תוקפנות ישראלית, שעמדו בבסיס ההחלטה להכניס כוחות לסיני.

אמנם לא היה לזה כל שחר, אלא מרגע שעניינים כאלה מתחילים להתגלגל, קשה להעריך איך יתפתחו ומה יהיו השפעות הגומלין ביניהם. כך מסכם זאת שפי: "האירוניה שבתרגיל 'קסדת זהב' היא, שמהסיבות הבלתי נכונות שילש צה"ל את כוחותיו בנגב וערך אותם למגננה בשטח מפתח במשך יממה, בדיוק במועד הקריטי, מול איום מצרי מתפתח, שאליו לא היה מודע כלל ועיקר". לנוכח זאת, אולי מיותר בכלל לטלפן או לענות לטלפון בשלוש בלילה?

עם המכנסיים למטה

סימן שאלה גדול הוצב בפרשת רותם על יכולתו של המודיעין לספק התרעה בכלל - על יכולות האויב והשינויים בהיערכותו, ועל אחת כמה וכמה על כוונותיו. לא די בכך שצה"ל לא ידע עד סוף הפרשה באופן מוחלט האם דיוויזיה 4 המצרית אכן עברה במלואה לסיני, אלא שב-5 במארס, כשדומה היה שהפרשה נגמרה, הוחלט לפתע בצה"ל לגייס את חטיבה משוריינת 37 וכוחות נוספים ולשולחם דרומה, ולתגבר גם את הזירה הצפונית. מדוע? כי שיח אלחוטנים סורים שקלט המודיעין התקבל על ידי תורנים שלא היו בקיאים בצבא הסורי, ולא הובן די צורכו, ותשדורות שנגעו למשמר הגבול המצרי פורשו בהגזמה, כאילו הצבא המצרי כולו מגביר כוננות.

לא שצבאות הערבים היו טובים יותר בהבנת המתרחש: הירדנים הודיעו למצרים, ודרכם לסורים, שאיתרו תנועה כבדה של משאיות נושאות חיילי צה"ל בדרכם לגבול הסורי. אך התברר שזו היתה תנועה אזרחית ערה לחגיגה שהתקיימה בקיבוץ עין גב.

אין חדש תחת השמש בכל הנוגע לתפקוד הממשלה: גם ב-1960 לא עידכנו את השרים, לא נערכו התייעצויות או דיונים סדורים, והיה זיגזג בהסברה. שרת החוץ גולדה מאיר התלוננה שבארץ ננקט קו של הרגעה, בעוד שכלפי חוץ הוחלט להחריף את המסר. "איני מוכנה להופיע בפני הנציגים והעולם כ'אידיוט בינלאומי'", מחתה מאיר. "מספיק שאני מופיעה כך בגבולות הארץ".

גם המטכ"ל לא מצטייר בספר הזה כמזהיר. בדיון אחד אומר מ"מ אלוף פיקוד מרכז, יוסף גבע, כי "אני מכליל את עצמנו כעם מפותח... אני מכליל את המצרי לעם מפגר". ובדיון אחר, כשראש אמ"ן התייחס "למצב הצבאי המוזר שנוצר בימים האחרונים סביבנו", שמעו הנוכחים ועברו בלי הנד עפעף לסדר היום המתוכנן: אירועי בט"ש (ביטחון שוטף) האחרונים, תוכנית העבודה של אג"א, צריכת הדלק בצה"ל ודיווחי שקר של קצינים.

קל לקרוא את הספר כקומדיה של טעויות, אלא שבלבו עומדת דילמה רצינית: האם על צה"ל להתאים את תגובותיו לאיומים בהתבסס על יכולותיו, או על כוונותיו של האויב? שפי פוסק כי בעקבות רותם השתרשה בתפישת הביטחון הישראלית ההכרה כי יש להתבסס על יכולות האויב, ומי שהפנים זאת יותר מכל היה יצחק רבין.

כקופירייטר מחונן כבר אז היטיב רבין לתאר את פרשת רותם במשפט "נתפסנו עם המכנסיים למטה". וכרמטכ"ל הוא הורה בנובמבר 1966 לגייס מילואים, כשאמ"ן העריך בטעות שהצבאות הערביים עומדים לתקוף. למרות שרבין חלק על ההערכה המודיעינית ההיא, הוא העדיף, כדבריו, "ארבע פעמים (של טעויות) כאלה... מאשר רותם". כך גם במאי 1967: אף שרבין סבר שזו אינה אלא מהדורה נוספת של אירועי 1960 - דהיינו הפגנת שרירים מצרית ותו לא - הוא דבק בעמדתו כי על צה"ל להתחשב פחות בהערכת הכוונות המצריות ויותר בשינוי שחל לרעת ישראל עם ריכוז הכוחות המצריים בסיני, ולכן הורה מיד על צעדי נגד.

מרדף אחר כוונות

אבל ב-1973 התהפכה הקערה על פיה, ושוב חזרנו אל כוונות האויב. כדאי לצלוח את כל הספר הזה כדי להגיע לשורות המחץ שנכתבו בסופו: "צחוק הגורל הוא שרמטכ"ל לשעבר, חיים לסקוב, שבעת כהונתו התבסס בשעת משבר לפחות פעמיים על כוונות האויב כדי להחליט על היערכות צה"ל, תוך שהוא מתעלם מיכולת הצד השני, ושלבו מר על המודיעין, ובעיקר על מי שעמד בראשו, נמנה עם חבריה של ועדת אגרנט, ששפטה לחומרה רמטכ"ל, על שהתבסס גם הוא על הערכת כוונות האויב, וראש אמ"ן, על שנתן מבטחו בהערכה שגויה".

אם כן, מה התשובה הנכונה, בנוגע להתנהלות מול האויב: יכולותיו או כוונותיו? יכולות, היה בוודאי עונה יצחק רבין וענתה ועדת אגרנט. אבל בהקדמה לספר זה, שכתב לא אחר מאשר ראש אמ"ן הנוכחי, מופיעה קביעה אחרת: "אני סבור שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לדון רק ביכולות האויב", כותב האלוף עמוס ידלין. "אם ניערך מול יכולות האויבים אנו זקוקים לצה"ל בסדר כוחות כפול, הפרוש בכוננות גבוהה 365 יום בשנה לאורך גבולות מדינת ישראל".

אלה דברים אמיצים, שהרי כראש אמ"ן היה ידלין יכול להתרווח בנחת על כיסאו, להסתפק בניתוח היכולות ולפטור עצמו מהערכה - הגובלת בספקולציה - על כוונות האויב.

במסדרון המוביל למשרדו, הוא נוהג לומר, תלויות תמונות קודמיו, שרבים מהם סיימו את תפקידם שלא בטוב בגלל המרדף אחרי הכוונות הללו. אבל דבריו נובעים מראייה ממלכתית כוללת: ההסתמכות על יכולות האויב גרמה למירוץ חימוש שתוצאותיו הכלכליות למדינת ישראל היו, כלשונו, "קטסטרופליות".

אלא שהמציאות מורכבת יותר, ובפועל הדברים נקבעים באמצעות דיאלוג מתמיד בין כוונות ליכולות, בין המעריך המודיעיני לקברניט מקבל ההחלטות. אחת התמונות התלויות במסדרון של ראש אמ"ן היא של אהרן יריב, הנחשב לאחד מהטובים שבהם. אך מי זוכר כי אמ"ן בראשות יריב המהולל העריך בתחילת 1967 כי אין פניו של נאצר למלחמה בזמן הקרוב? הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים - פרי התעקשותו של רבין להתמקד ביכולות המצרים - העלים את הכישלון ההוא בהערכת הכוונות. ומיותר להזכיר את 1973, כאשר ב-6 באוקטובר בשעה שתיים עוד עמד ראש אמ"ן והרצה לכתבים הצבאיים על כוונותיהם של הערבים, כשבאותה עת החלו מטוסיהם להפציץ ברמת הגולן ובתעלה. האירוניה הטראגית היא, שאז נתן המודיעין התרעה מדויקת על השינוי בהיערכות האויב, כלומר ביכולותיו, אבל התעקש על הערכתו המוטעית בנוגע לכוונות ("סבירות נמוכה") וכפה את דעתו על הרמטכ"ל.

המשך יבוא?

ראוי שהספר הזה יעורר דיון ציבורי בסוגיה חשובה מאין כמותה, במיוחד כשלפנינו איומים אסטרטגיים מן המעלה הראשונה. אך אני יודע עד כמה ציפייה זו מוגזמת. אוסקר ויילד התלונן פעם כי "העיתונות אינה ניתנת לקריאה ואילו הספרות אינה נקראת". אכן, מי שהתרגלו באחרונה לממוצע בין השתיים - ספרי בזק על מלחמות, הכתובים בקלילות עיתונאית - ימצאו את הספר כבד-הראש הזה קשה לקריאה. אך גם אם יקראו בו מעטים, ויהיו אלה מקבלי החלטות וקצינים בכירים - דיינו. ואחרי שהמחבר יגאל שפי רמז כי לאחר הספר הזה יטפל בהפתעת מלחמת יום הכיפורים, יש סיבה לחכות בכיליון עיניים לבאות.

ועדיין האם יהיה ספר כזה? על פי הידיעות בתקשורת, ההוצאה לאור של משרד הביטחון עומדת להיסגר מטעמי קיצוצים. ומה יעלה בגורל הוצאת "מערכות" הסמוכה לה, זו שהוקמה ב-1939 בידי אלעזר (לסיה) גלילי וגרשון ריבלין, ובמשך שבעה עשורים העמידה לרשות קציני צה"ל את מיטב הספרות הצבאית המקורית והמתורגמת? (גילוי נאות: הייתי מפקד הוצאת מערכות בשנים 1983-1989). האם גם עליה יעלה הכורת?

אם כך יקרה, ספרים חשובים כמו "התרעה במבחן" לא יראו יותר אור, משום שמו"ל מסחרי לא ירצה להוציא ספר "בלתי מכיר". על קציני צה"ל כבר ניחתה בשנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה מכה מתוצרת בית, בדמות התורות הצבאיות הפוסט-מודרניסטיות ששיבשו את התבונה שנרכשה בדי יזע ודם. אם תיסגר הוצאת "מערכות" תיגזל מהם גם האפשרות ללמוד באמצעות הספרים לקחים חשובים מניסיוננו ומניסיונם של אחרים. הרוצה לעשות דיאטה יתכבד ויקצץ בשומן, לא במוח.

אל"מ (מיל.) אורי דרומי הוא מנכ"ל משכנות שאננים



בתצלום הגדול: בן גוריון והמטכ"ל 1960; בתצלום קטן: מפקד גייסות השיריון חיים בר-לב (שני משמאל) בתרגיל בנגב 1960. עדיף לטעות ארבע פעמים


תצלומים: לע"מ ודו"צ




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים