דירה עם כניסה בחצר וסיפורים אחרים יהושע קנז. עם עובד, ספרייה לעם, 211 עמ', 84 שקלים

שם קובץ הסיפורים החדש של יהושע קנז, "דירה עם כניסה בחצר", הוא צנוע ביותר, חשאי וצופן סוד. גם הסיפורים הפותחים את הספר, שכתובים בסגנונו המוכר והאהוב של קנז, אינם מבשרים את הבאות. אולם ככל שהספר מתקדם, הוא הופך למסוכן ולמסתורי יותר; הוא נפרד בהדרגה מהריאליזם, ופונה אל עבר הזיה אפלה, שהיא גם קומדיה מקאברית שחורה. בסיפורים האחרונים בקובץ, נדמה שהמוכר והמנחם לא היו שם מעודם: הספר מעמיק אל תהומות שבהם המציאות והפנטסטי, הקומי ומזרה-האימה שלובים זה בזה.

כל מה שיקר לי בכתיבתו של קנז מצוי בספר הזה: הסצנות הפשוטות והיומיומיות, שעטופות בחמלה ובנדיבות; המבט המאופק והמדויק של המתבונן מהצד, שמאתר יופי, אכזריות וכאב בשגרה הישראלית המשפחתית או הצבאית, בשגרה של בניין דירות נושן בתל אביב ושל מסעדת חומוס ברחוב.

וגם החוש הדרמטי והכריזמה הספרותית של קנז מצויים בה, הכריזמה שאי אפשר להסבירה, שהופכת את הסיפורים לאוצר, שנדהמים מגילויו ולא שבעים ממנו. את סודה של הכריזמה הזאת איני מצליח לפענח: הטקסטים של קנז אינם ראוותניים, והם אינם מבקשים להקיף יותר ממידותיהם; הוא אינו מכתיר את עצמו בכתיבתו כשגריר לאומי, שמייצג איזה "מצב ישראלי", ותרועת ניצחון ספרותי, פוליטי או אישי אינה מלווה אותו באשר הוא כותב, עורך או מתרגם. בכל זאת, הצניעות שלו מצליחה להבקיע דרך הסודות השמורים ביותר של הדיבור הישראלי ושל החיים פה.

ייתכן שהקסם טמון במשיכה של קנז לזר, לדחוי ולשולי; אולי זה השימוש הווירטואוזי ברבדי הלשון ובמשלביה, ואולי המיומנות בהמחזת דיאלוגים. אבל בעיקר זו היכולת להתוודע לטבע האנושי, ולתרבות הדיבור הישראלית, שהופכת את הקריאה בתשעת הסיפורים למרוממת נפש. אני נדרש להשתמש בקלישאות שחוקות משום שאין לי ברירה: היא אכן מרוממת נפש.

מורה לפסנתר שמארחת "חוג ספרותי" לשכניה במושבה בשנות ה-50, וקרובת משפחה, ניצולת שואה, מאיימת להחריב את אופיו המכובד של האירוע; קבוצת ילדים שנתקלים במשוגע הכפר ובסוד השמור שלו; בן שמתלווה לאביו בביקור אצל הרופא, וחוזה פלה שמזמנת הזקנה; חייל צעיר שמפקדו מנצל אותו: בכל אחד מהסיפורים משורטטת דרמה קטנה, שכרוכה במפגש עם האחר או הזר, ובאלימות הסמויה והגלויה של המפגש הזה. הם נוגעים ללב, המשברים הללו, וההתפכחות שמלווה אותם אינה דידקטית ולא נושאת מסר: היא מוטלת על הקוראים, ולא על הדמויות. לכן אף אחד מהסיפורים לא נגמר במלים שחותמות אותו, ואי אפשר לגמוע אותם ברצף אחד. אחרי כל אחד מהם יש ליטול שהות, להיפגש מחדש עם עלבון מוכר ובלתי מוכר, עם זיכרון של נחמה נושנה; לנוח קצת.

ככל שהסיפורים מצטברים, נדרשת הפוגה גדולה יותר בין אחד למשנהו. ואז מגיעים שלושת הסיפורים האחרונים, שפורצים את הגבולות שקודמיהם מתחו והרטיטו. בכל אחד מהם טמונה תעלומה: תעלומת היעלמותו של בחור צעיר שגר בדירה עם כניסה בחצר; מסתורין קורותיהם של קבוצת צעירים שננעלים באופן מסתורי בדירה תל-אביבית, בעודם מחכים לדמות שלא מגיעה; ובסיפור האחרון, "הצגה יומית", הקובץ כולו נרעד ונמתח, משום שהמוכר, השגור והידוע עומדים לפני ביזה. בסיפור הזה מכונסות כמה דמויות מול סרט פורנוגרפי יפאני: סבתא וילד, שוטר שחולה במחלה שמפילה עליו תרדמת, גבר מיוזע שמבקש לעצמו מוצא - ועלילת הסיפור, שמתחילה באופן ריאליסטי, כמו כל עלילת מסתורין, הופכת עד מהרה למחזה משולח רסן, אבסורדי ומצחיק - ומלותיו האחרונות חונקות את הצחוק הזה ומטילות מורא.

את שלושת הסיפורים הללו, שהקובץ מכין את הקוראים לקראתם מעט-מעט, קנז כתב בסגנון שאין לו שם. הם מתרגמים מבנה ותכנים של סיפורי אימה ומסתורין אל האקלים הדחוס, המיוזע והאבסורדי-ממילא של הקיום הישראלי. לפיכך העלילה שלהם, מטרידה ואפילו מפחידה, טובלת באירוניה מתמדת, והמתח נקטע לעתים קרובות בפרצי צחוק. המסתורין הולם יערות סמיכים, ערפל שמסרב להתפוגג וצללים שמצוירים בסמטאות אבן גשומות; בבוהק הישראלי הפטפטני, שבו אי אפשר להסתיר סוד ולא לחמוק בין הצללים, הופך המאיים את פניו. הוא ממיר את הלא-נודע באימה שטמונה בנודע מדי. בתמונת התקריב הזאת, שבה המוכר הופך למשובש, לגרוטסקי בעודפותו, נחשפת החרדה הישראלית לאור יום: החרדה מהאדם המתבודד, השתקן, יוצא הדופן; החרדה מפני מי שמוציא עצמו מהכלל, שאינו "אחד מהחבר'ה".

בכל אחד מהסיפורים מופיעה דמות כזו, לעתים במרכזו של הטקסט ולעתים בשוליו. היא מפעילה את ההתרחשות הדרמטית בעל כורחה. היא מאירה מחדש את החברותא שניצבת מולה, וחושפת לפניה מקומות שאסורים בראייה: מקומות של השפלה, נידוי ואכזריות, שמקננים בה בחשאי, בלי כוונה רעה, פשוט נמצאים שם, מטבע ה"ביחד". והתנועה הזאת, שקיימת בעלילת כל אחד מהסיפורים, נוכחת גם לפני הקוראים.

הסיבה לכך היא שהספר עשיר ברגעים קומיים, והוא מצחיק מאוד לפרקים; הוא יצחיק את כל מי שקוראים בו, משום שכולנו שייכים לקהילת קוראים אחת, לחברותא. אבל בכל סיפור יש רגע שבו הצחוק משתנק ונפסק: הסיפורים, שמגלמים בעצמם דבר-מה זר, יוצא דופן ומוזר, אינם מבקשים את הצחוק הזה. הם תמהים עליו, בדיוק באותו האופן שהדמות האחרת שמופיעה בהם תמהה עליו. ומתוך התימהון הזה מצטייר הצחוק כאכזרי וכמביש, הצחוק שמסתיר את החשש מפני מה שלא מיישר קו עם הכלל, מפני סיפור שפורץ גבול.

היכולת להכליל את הקוראים בתוך מהלכי הכתיבה הספרותית, להצביע על המשותף שבין תהליך הקריאה עצמו לבין מבנה העומק של העלילות, היא וירטואוזית. באחד הסיפורים, הילד שמביא ספרים מספרייה מתואר כ"נמשך אל הדברים המשונים, המכוערים והדוחים". האלכימיה של קנז הופכת את "הדברים המשונים" הללו למכמירי לב ולמבעיתים. הם מחניקים את הגרון ונקשרים לזיכרון. הם מופת של כתיבה ספרותית.

עוד על "דירה עם כניסה בחצר" מאת יהושע קנז: אי אפשר להיכנס ואי אפשר לצאת / נעמה צאל

יהושע קנז. כריזמה שהופכת את הסיפורים לאוצר