בשישה באפריל האחרון פרצה במפעל הטקסטיל הגדול שבעיר המצרית אלמחאלה אלכוברא שביתה כללית של העובדים. עד מהרה הצטרפו אליה פועלים ממגזרים אחרים. מתנועת המרי הדרמטית הזאת הגיעו לארץ הדים קלושים בלבד. הספר "העובדים וההתנגדות החברתית" מחזיק את הדיווח המקיף הראשון של האירועים שהתרחשו בזירת העובדים במצרים בראשית 2007 וכן קטעי עיתונות, עדויות מבתי המשפט ופרסומים שונים של הוועדות שטיפלו בסוגיה זו.

כאשר פורסם הספר, עדיין לא יכלו המחברים לאשש את טענתם בדבר הרצינות שיש להביט בה על תנועת הפועלים המצרית. ואולם מאז יצא לאור הספר, באביב 2007, הלכה תנועה זו והתרחבה, והגיעה לשיאה, כאמור, בשביתה הגדולה בעיר אלמחאלה אלכוברא באפריל 2008.

הספר אינו עוסק בסטטיסטיקה ואינו מחקר מדעי אלא מביא דיווחים מהשטח, ובהם תיאור מפורט של חמשת החודשים בין נובמבר 2006 למארס 2007, כששביתות יומיומיות שטפו את מצרים, לצד הפגנות, שביתות-שבת ושביתות רעב. המאבקים פרצו מתוך יוזמות מקומיות של העובדים, על רקע דרישתם לשיפור תנאי העבודה ומימוש הבטחות של הממשלה והנהלות המפעלים.

בכל המפעלים שנס המרד הונף בהם התעקשו העובדים לדבוק בהנהגה שבחרו, ודחו את ניסיונותיו של האיגוד הממשלתי להשתלט על המאבק ולהכפיף אותו לשיקולי השלטון. שכן ההתאחדות הכללית של עובדי מצרים - הפדרציה הרשמית של האיגודים המקצועיים - אינה אלא זרוע של השלטון ושל מפלגת השלטון, המפלגה הלאומית-הדמוקרטית.

בחודשים נובמבר ודצמבר 2006 גאתה ההתמרמרות בקרב העובדים לאחר שנתגלו זיופים בבחירות לוועדי עובדים במפעלים רבים, במסגרת הבחירות הכלליות לאיגודים המקצועיים. ואולם את שורשי המשבר אפשר לייחס לקונסטלציה הפוליטית המיוחדת שנוצרה במצרים שנים מעטות קודם לכן, בשנים 2004 ו-2005, לפני הבחירות לנשיאות המדינה. ב-2004 מינה הנשיא חוסני מובארק את אחמד נזיף לראש הממשלה. מינויו האיץ את תהליך ההפרטה של המשק המצרי. השינוי המבני העמוק שעברה כלכלת מצרים בשנים אלה, אשר הוביל לחוסר ביטחון תעסוקתי של כל שכבות החברה, זיעזע את יציבות המשטר.

בתקופה זו הוקמה במצרים תנועת "כפאיה" (מספיק) שהצליחה, בפעם הראשונה בתולדותיה של מצרים המודרנית, לארגן הפגנות נגד הנשיא, ובמיוחד נגד כוונתו להוריש את השלטון לבנו גמאל. "כפאיה" נשענה על האינטליגנציה המצרית, אך העלתה תביעות דמוקרטיות שנגעו גם למעמד הפועלים ולכלל אזרחי המדינה.

שתי ההתפתחויות המנוגדות, ממשלה ניאו-ליברלית מצד אחד ותנועה עממית דמוקרטית מצד אחר, יצרו מצב משברי, שהתבטא בהתרחשויות שסחפו את מעמד הפועלים ערב הבחירות לאיגוד המקצועי בנובמבר 2006. לכאורה היו אלה בחירות שהתקיימו מתוך שיגרה בכל מקומות העבודה הממשלתיים, בהתאם לחוק המצרי המחייב קיום בחירות לוועדים מקומיים ואזוריים כל חמש שנים. אלא שאז התחלפה אווירת האדישות, שאיפיינה את מערכות הבחירות בעבר, בהתעניינות ובמעורבות של העובדים, שאיימו על ממשלתו השנואה של אחמד נזיף.

בראשונה נכנסה גם תנועת האחים המוסלמים לזירה והציגה מועמדים משלה לוועדים. השלטון, שלא היסס לזייף את תוצאות הבחירות, טען להגנתו שהזיופים נועדו להגן על האיגוד מפני חדירת השפעותיה המזיקות של התנועה האיסלאמית.

חלקו השני של הספר, "העובדים וההתנגדות החברתית", מספר את סיפור מאבקם של עובדי הטקסטיל. בחלק זה מודגש התפקיד המרכזי שמילא המאבק במפעל הטקסטיל הגדול באלמחאלה אלכוברא. זה מפעל טקסטיל ממשלתי, הגדול ביותר במצרים, המעסיק 27 אלף עובדים. בעמידתם האמיצה בשביתה, שהחלה בדצמבר 2006, הצליחו הפועלים ליצור תקדים, שגרר אחריו גל של שביתות ומאבקים הנמשך עד היום.

עובדי אלמחאלה אלכוברא, רובם נשים, נאלצו להסתפק במשכורות נמוכות שאינן מבטיחות מינימום של קיום סביר. המשכורות של עובדי המפעל נעו בין 200 ל-400 לירות מצריות (50 עד 80 דולר) בחודש, כלומר, פחות משלושה דולרים ביום. העובדים תבעו להעלות את שכר המינימום ל-1200 לירות (300 דולר) בחודש.

החוק המצרי קובע כי שכר המינימום במגזר הציבורי יהיה 35 לירות מצריות בחודש. ברוב המקרים מתווספות לשכר הבסיסי תוספות שונות שאינן מעוגנות בחוק ותלויות בשרירות לבן של ההנהלות המקומיות. משטר השכר המוזר הזה סייע במשך שנים ליצור תלות מוחלטת של העובדים בהנהלה ובשלטון. העובדים חששו לתבוע את המגיע להם כדי לא לאבד את התוספות למשכורת.

תביעתם המרכזית של עובדי אלמחאלה אלכוברא, שהכריזו על שביתה בדצמבר 2006, היתה לקיים את ההבטחה שנתן ראש הממשלה, אחמד נזיף, לחלק את הרווחים של מפעלים ממשלתיים מצליחים בין כלל העובדים. מאות מפעלים ממשלתיים סירבו לתת לעובדיהם את החלק המגיע להם ברווחים. והנה בעקבות השביתה באלמחאלה אלכוברא נענתה הנהלת המפעל לתביעת העובדים ושילמה את ההתוספת המובטחת. הישג זה הצית אש בכל המגזר הציבורי במצרים. במפעל אחרי מפעל החלו העובדים לשבות בדרישה להשוות את התוספות שלהם לאלו שהשיגו עובדי אלמחאלה אלכוברא.

הספר מתאר דינמיקה מרתקת של מאבקי עובדים במקומות שונים, במגזרים שונים, ובשכבות חברתיות שונות - פועלי תעשייה בערי שדה ובכללם נשים רבות, פקידים ממשלתיים, רופאים ומורים. רוח חדשה ואופטימית נושבת בין דפי הספר. כל הישג, קטן ומקומי ככל שיהיה, נהפך עד מהרה לשיחת היום בכל האזור, והצטרף לזרם האדיר שעליו נישאה תנועת הפועלים המצרית. ניסיונה של הממשלה לעצור את הזרם הזה בכוח על ידי מעצר מנהיגים, השתלטות של כוחות הביטחון על מפעלים, ועוד צעדים אלימים, גרר פעם אחר פעם תגובה נגדית חריפה עוד יותר.

בראשונה אחרי שלושים שנות תרדמת החלה תנועת הפועלים המצרית למלא תפקיד מוביל בחיים החברתיים והפוליטיים בארצה. היא פרצה את התבנית המשתקת של עימות סגור בין משטר מובארק הפרו-אמריקאי לבין האופוזיציה של תנועת האחים המוסלמים, נציגת האיסלאם הפוליטי. פעם נוספת הוכיח מעמד הפועלים המצרי שהוא מסוגל למלא תפקיד של חלוץ בעולם הערבי.

העובדים וההתנגדות החברתית, עורך: ח'אלד עלי עומר. הוצאת ועדת התיאום לזכויות וחירויות העובדים והאיגודים המקצועיים והמרכז המשפטי על שם השאם מובארק, קהיר, 2007.

הפגנת פועלים באלמחלה אלכוברא, אפריל 2008. בתמונה למטה: עטיפת הספר "העובדים וההתנגדות החברתית"