לבסוף חזרתי למרוקו בסוף אוקטובר 2005. יותר משלוש עשרה שנים לא הייתי בבית. עזבתי את מרוקו ב-1990; גמרתי את לימודי בבית הספר התיכון ומשפחתי שלחה אותי ללמוד בצרפת. הם רצו שאלמד משפטים, אבל אני נרשמתי לחוג לקולנוע ותיאטרון ולקחתי קורסים בעברית מודרנית והיסטוריה של העם היהודי. זו היתה דרכי לבטא את המרד שלי ולהתגרות במשפחתי כדי שיראו שסוף כל סוף אני באירופה, אדם חופשי, ואני יכול ללמוד מה שאני רוצה - אפילו את השפה וההיסטוריה של העם היהודי.

במשך השנתיים הראשונות שלי כסטודנט בצרפת חשבתי, משום מה, שמשפחתי וארצי עוברות אותם שינויים פסיכולוגיים ואינטלקטואליים שעברתי אני. אולם כששבתי למרוקו, לביקור ראשון כעבור שנתיים, בעת חופשת הקיץ שלי ב-1992, גיליתי שטעות בידי. מרוקו כלל לא השתנתה: לא הארץ, לא החברה, לא השכונה שלי. בקיצור, משפחתי לא נהפכה למשפחה צרפתית, ואחותי עדיין לא יכלה לספר שיש לה חבר. היא הסתירה אותו מפני כאילו היה פושע נמלט.

דברים אינם משתנים בן לילה, ואין זה משנה כמה אתה מקווה שהם ישתנו. כמעט שלא דיברתי עם משפחתי בקיץ ההוא. לא יכולתי. כל מה שקשור אליהם הרתיח אותי. כעסתי על כך שכל אותם סבים, סבתות, דודים, דודות, בני דודים, אחים, אחיות, אחיינים ואחייניות נדחסו במשק בית אחד גדול. אחרי שנתיים בצרפת, משפחתי נראתה כמו שבט עירוני שיצא משליטה. כל מה שרציתי היה מעט פרטיות, אבל בבית הורי לחדרים לא היו דלתות, החלונות לא נסגרו.

ככל שהעמקתי לחשוב על ההבדלים בין צרפת למרוקו, כן גבר כעסי. משפחתי אכלה מצלחת משותפת ללא סכו"ם; במקום במזלג השתמשו בלחם. לא יכולתי לשבת לשתות כוס בירה או יין בגזוזטרה של בית קפה מחשש שיתקפו אותי. ולא היה לי כל סיכוי לנשק את חברתי על ספסל בפארק, כמו בצרפת. כעסתי על בתי הקפה המלאים בגברים בלבד. כעסתי על אופן החלוקה של החלל לפי מגדר: החוץ לגברים והבית לנשים. כעסתי על כך שנשים נשארו בבית כל היום; הן חיו ומתו במטבחיהן. כעסתי על גברים שבילו את כל היום בבתי קפה, במשחקי קלפים או בפתרון תשבצים טיפשיים.

כעסתי על כך שלא היו ספרים בביתם של הורי: גם לא מדפים לספרים, אפילו לא לשם הרושם. כעסתי על סבתי שלא ידעה לקרוא את העיתון כמו סבתא צרפתית. כעסתי על אמי שידעה לקרוא את העיתון, אבל לא הלכה לחדר כושר ולא לקחה הורמונים שיגרמו לה להיראות צעירה יותר כשהגיעה לגיל העמידה. אמי הזדקנה במהירות, קמטים חדשים הופיעה על פניה, והישנים העמיקו. התקשיתי להסביר לה שהיא יכולה להיראות צעירה יותר; כשהצלחתי לבטא את עצמי היא אמרה: "אני מזדקנת בחן. אני זקנה מדי בשבילך?"

אמי מדברת צרפתית וערבית בה בעת, בלי לשלוט באף אחת מהן לחלוטין. זוהי שפת הדיבור במרוקו, דאריג'ה (Darija), שפת האם של אמי ושפת אמי. אמי קיבלה את תעודת בית הספר התיכון שלה באחד מבתי הספר המפורסמים של מדרסות אל-חורה, בתי הספר שייסדה מפלגת איסתיקלאל כתשובה לחינוך הצרפתי הקולוניאלי, שם נעשה חומר הלימוד ערבי יותר ברוח האידיאולוגיה הסלפית.

למזלי, הקיץ נגמר ואני שבתי ללמוד בצרפת. כשעזבתי, ידעתי שלא אשוב לשם זמן רב. לא חזרתי עד לאוקטובר 2005, כעבור שלוש עשרה שנים.

או אז חזרתי למרוקו עם אשתי הישראלית למחצה וההולנדית למחצה. שוב לא ציפיתי שמרוקו תהיה כמו צרפת. הייתי נכון לקבל את ארצי ומשפחתי כמו שהן. שבתי למרוקו לא כצעיר תמים הרוצה לשנות את העולם אלא כהיסטוריון וחוקר שעקב אחר ההתפתחויות במרוקו ולמד את ההיסטוריה שלה.

כמעט כל מה שלמדתי על מרוקו, למדתי מחוץ למרוקו. כשחייתי שם, תשומת לבי היתה ממוקדת בדבר אחד - "המערב". בעיני "המערב" לא היה אירופה או ארה"ב, המערב היה la France. לא הייתי יחיד בכך. היינו חמישה שנפגשו בבית הספר התיכון. לא באנו מאותה שכונה (חוץ ממי שהיה שכני). בדרך כלל חבריך נכפים עליך על ידי השכונה שאתה גדל בה; אתה לא בוחר בהם. במקרה זה, זה היה שונה. נפגשנו בתיכון, ובאופן מודע בחרנו להיות חברים. היה לנו מכנה משותף: הרצון להציל את עצמנו דרך החינוך.

כולנו חלקנו חלום משותף: לחיות חיים טובים יותר. לא היה דבר פשוט יותר ולגיטימי יותר מזה. היום אני תוהה מה בדיוק חשבנו שהם "חיים טובים יותר". האם חלמנו על "חיים טובים יותר" או על "חיים טובים"? אני חושב שהתכוונו ל"חופש", comme au cinema ("כמו בסרטים"). אם יכולתי לגרד תחת מעטה המושג "חיים טובים" כפי שהשתמשנו בו אז, הייתי מוצא כנראה את המלה "חופש". חופש לא במשמעותו הפילוסופית או הפוליטית, אלא חופש במשמעותו הבסיסית והגולמית: החופש לשתות בירה בציבור, לנשק את חברתך ברחוב, לדבר על תחושותיך ורגשותיך עם הוריך, בלי שיעמוד ביניכם מכשול ההורות. לדבר עם אחותך כחבר ולא כמורה.

ועתה אציג לפניכם את חברי מפעם, שלא פגשתי בהם מאז ביקורי האחרון בבית, לפני שלוש עשרה שנה. אנשים אלה הם אמיתיים ומתוך כבוד לפרטיותם איני נוקב בשמם.

י', שלא כמו שלושת חברי האחרים, היה שכני. גדלנו יחד. ב-1990, כשהיה בן 19, גמר ללמוד בבית הספר התיכון ונרשם לאחת האוניברסיטאות הטובות בארה"ב, שם למד הנדסת מכונות. י' הוא בן למשפחה מהמעמד הבינוני. אביו הוא פקיד בנק. אדם אלגנטי ביותר, שלבש תמיד חליפת שלושה חלקים ועניבה, לפעמים עניבת פרפר. הוא דיבר צרפתית טובה, וגם ערבית טובה, ותמיד נשא עמו שני עיתונים, אחד בצרפתית ואחד בערבית. בלילות שבת, הוא נהג ללכת למסיבות ולהשתכר וחזר הביתה מאוחר. מעולם לא לקח אתו את אשתו. נשים מרוקאיות מכובדות אינן הולכות למסיבות כאלה. רעיות מרוקאיות מכובדות נשארות בבית.

לי' היתה אחות בכירה. היא היתה יפה מאוד. כשהייתי נער, היא היתה כמעט בת עשרים. היא נהגה לשלוח אותי לקנות לה סיגריות, והתחננה שלא אספר לאחיה שהיא מעשנת. כמובן, מעולם לא גיליתי לו את סודה. בתחילת שנות השמונים קיבלה האחות אשרת תייר לשלושה חודשים לארה"ב. בערב עזיבתה בכתה כל משפחתה, כי היה ברור שהיא אינה נוסעת רק לשלושה חודשים.

במחצית הראשונה של שנות השמונים נהגה אחותו של י' לשלוח למשפחתה תמונות רבות שלה. בתמונות אלה הופיעה במגוון עבודות פשוטות: מלצרית, אומנת, פקידת קבלה במלון וכן הלאה. חלומה היה להיות דוגמנית. בעינינו היא היתה המלכה, אבל נראה היה שהטעם האמריקאי אינו דומה לטעם המרוקאי. היא לא הגשימה את חלומה להיות לדוגמנית האמריקאית-מרוקאית הראשונה. יום אחד שלחה את תיק הצילומים עם תמונותיה בעירום-למחצה; ככל הנראה היה זה ה"בוק" שדוגמנית מציגה כשהיא מנסה להתקבל לעבודה. התצלומים נראו כה מקצועיים שכל המשפחה, וחברים מהשכונה, חשבו שהיא באמת נהפכה לדוגמנית. בעינינו, היא היתה "הדוגמנית המרוקאית באמריקה". המשפחה התגאתה בתצלומים. הם הציגו אותם לפני כל השכונה, ואיש לא התלונן על מערומיה. "הדוגמנית האמריקאית-מרוקאית" נהפכה לסמל להצלחה בעיני כולנו.

היא שבה למרוקו עם בעלה האמריקאי לביקור קצר באמצע שנות השמונים. הם התקבלו בשכונה כמו הזוג המלכותי. היא היתה זו שעזרה לחברי י' לממן את לימודיו בארה"ב. ללא עזרתה הוא לא היה מסוגל לעמוד בכך.

בעת ביקורי האחרון במרוקו נפגשתי עם י' החי כעת בלונדון. הוא מבקר במרוקו כל שנה בחודש הרמדאן עם אשתו ושני ילדיו. עמד לפני גבר גבוה ורחב, עם זקן שחור עבות. הוא נראה מבוגר הרבה מגילו. לצדו עמדה, צעד אחד מאחוריו, אשה מכוסה לגמרי בבד שחור. לא יכולתי לראות את עיניה או את ראשה. היא נעלה נעלי נייקי אופנתיות - שלרוב מתלוות לזוג ג'ינס. זו היתה אשתו. התחבקנו זמן מה בלי לומר דבר. "מה שלומך?" שאל אותי. "טוב", עניתי. רציתי לשאול אותו, "מה קרה לך, בן אדם?", "מה הסיפור של הזקן?" ו"מי זו האשה העטופה בשחור?" אבל לא שאלתי אותו שום דבר מסוג זה.

הצגתי לפניו את אשתי. הוא אכן לחץ את ידה, בלי ליצור קשר עין. הוא שאל אם יש לי ילדים. "עדיין לא. מה אתך?", עניתי. "שניים", הוא אמר. שאלתי לשמם. "בילאל והמזה", אמר. שיחתנו נמשכה רבע שעה בלבד, כי הוא בא לראות אותי בשדה התעופה לפני נסיעתי. משיחתנו הקצרה למדתי כי הוא היה נשוי ארבע פעמים לנשים "מערביות" שונות, אבל לא היה מאושר עם אף אחת מהן. "כעת אני יכול לומר שאני שמח", אמר, מביט אל אשתו ומחייך אליה. "היא מרוקאית?", שאלתי, כי הבד השחור, העבאיה, אינו מרוקאי כלל; המרוקאים רואים אותו רק בסרטים מצריים. מעולם לא ראיתי משהו כזה במרוקו. "היא מרוקאית מקזבלנקה", אמר, והחליף נושא.

לרוע המזל לא פגשתי את ק'. הוא מת במחלת הסרטן בצרפת באמצע שנות התשעים. לא ידעתי שהוא מת. שמעתי את החדשות כשהלכתי לבקש את כתובתו מהוריו. הוא נסע לצרפת כדי לעבוד כנהג מונית. הלכתי לחפש אחריו בבית הוריו, ברובע ושמו קסבת אגדאל בעיר מקנס. הקסבה של מקנס נמצאת מחוץ לחומות העיר העתיקה, סמוך לארמון המלך, בלבו של מה שהיה פעם הבסיס הצבאי של השולטן מולאי איסמעיל, ששלט במרוקו בין 1672 ל-1727 ובמקנס קבע את בירתו. מולאי איסמעיל ביסס את צבאו אך ורק על עבדים שחורים שהובאו מאפריקה ונמכרו בשוקי העבדים של מרוקו. השליט אסף את עבדיו המשוחררים מכל רחבי צפון אפריקה, וחייב אותם להישבע בספר של אל-בוחארי, וזהו מקור שם הצבא שלו, ג'יש אל-בוחארי. חייליו, העבדים המשוחררים, שוכנו באותו רובע בו גדל חברי ק', ובו חיים עדיין הוריו, קסבת אגדאל.

ק' היה שחור. מעולם לא הקדשתי תשומת לב לצבע עורו כשלמדנו בבית הספר. מעולם לא הבחנתי שהוא "אדם שחור". בעיני, הוא היה קשר נהדר בנבחרת הכדורגל; כך אני זוכר אותו. כשביקרתי בבית הוריו, מעולם לא חשבתי על הקסבה במושגים היסטוריים או פוליטיים. בשבילי היתה הקסבה היתה עוד רובע עממי של העיר וכלל לא רובע של עבדים אפריקאים שגויסו לצבא ואולצו להתאסלם. את הקישורים האלה עשיתי רק בעת ביקורי האחרון במרוקו כאדם בוגר.

כשלמדנו בתיכון התבקשנו לבחור נושא ולחבר עליו עבודה ולהציגה באוזני הכיתה. ק' בחר בנושא משונה למדי לבית ספר תיכון מרוקאי: ביטול העבדות והתירבות במרוקו במאה ה-19. והוא הכעיס את המורה כשהכריז שהאירופאים היו אלה ששיחררו את העבדים במרוקו והביאו את התרבות לארץ בראשונה באמצע המאה ה-19. הכיתה כולה תמכה בתיזה של ק', ולא מפני שהסכמנו אתה - למען האמת לא הבנו את משמעותה האמיתית - אלא כדי להתגרות במורה. לרגע לא קישרנו בין צבע עורו של ק' לנושא שבחר לכתוב עליו. כיום אני משוכנע שהוא תפש את עצמו כאדם שחור, צאצא של העבדים האפריקאים שאכן נמכרו בשוקי מרוקו עד אמצע המאה ה-19.

ק' נסע לצרפת, השתקע בפאריס, עבד שם כנהג מונית, ונשא לאשה צרפתייה שמוצאה מגאנה. נולדה להם בת, והוא מת בסרטן.

אין ספק שחברי ק' כלל לא הכיר את הזרם האמנותי והאינטלקטואלי שנקרא "נגריטוד", או "תנועת האמנויות השחורות". הוא מעולם לא קרא את שיריו של לאופולד סדר סנגור, או את כתביו של לירוי ג'ונס ("אמירי ברקה"). אני משוכנע שהוא מעולם לא שמע על אמה סזר וה"מחברת על השיבה למולדת" שלו. ק' גילה את זהותו האפריקאית בדרך מאוד מוחשית וכמעט אינסטינקטיווית, בהתבסס על צבע עורו - לעתים הפילוסוף, המשורר ונהג המונית מגיעים לאותה מסקנה בדרכים שונות לחלוטין.

ב' הוא גבר גבוה, נאה ואלגנטי מאוד. פגשתי בו במקרה, בליל רמדאן אחד באחד הרחובות המסחריים המרכזיים של מקנס, בולוואר דה פארי. הוא היה לבוש מדים, מגולח למשעי ומחייך חיוך מרגיע. ב' נהפך לשוטר. כשלמדנו בתיכון הוא רצה ללמוד משפטים ולהיות עורך דין או שופט. הוא נהג לחזור בצרפתית על משפט משעשע, שנהפך לסיסמה שלו: "החוק בארץ זו צולע ברגלו הימנית". חלומו היה לכתוב ספר שנפתח במשפט הזה. מעולם לא כתב את הספר.

פגשתי את ב' כשיצאתי לקניות עם אשתי. היא נכנסה לאחת החנויות ואני ישבתי על ספסל בכניסה והמתנתי לה. שמעתי קול קורא בשמי. זיהיתי את האינטונציה אבל לא את הקול. זה היה ב'. הוא ישב בבית הקפה ממול לחנות הבגדים וראה אותי ממקום מושבו. התחבקנו זמן מה. שנינו התרגשנו מהמפגש. הוא סיפר לי שבדרכו למסגד הוא ראה מישהו שנראה כמוני, אבל חשב לעצמו שאין סיכוי אבל כשהגיע לפתח המסגד והתכוון להיכנס: "מעין קול אמר לי", סיפר, "לשוב ולוודא שזה לא אתה". ואני אמרתי, "והנה אני כאן, זה אכן אני".

חברי ה' לא עזב את מרוקו, או ליתר דיוק, למד בצרפת ושב למרוקו. ה', פסיכואנליטיקאי והומו, חי בפאריס שבע שנים והחליט לחזור ולעבוד ברבאט. הוא חי עם בן זוגו, מורה צרפתי. הם חיים חיים פאריסאיים לגמרי בדירה יפה מאוד במרכז רבאט. ציורי עירום של אמנים מרוקאים תלויים על הקירות; שטיח ברברי נחמד פרוש על הרצפה; ובניגוד לרוב הבתים המרוקאיים, בדירתו של ה' יש ספרים, ספרים רבים, ורובם בצרפתית. הוא התקשר לחבריו הטובים כדי לספר להם על אשתי ועלי. אף אחד מחבריו אינו מרוקאי. כולם דיפלומטים שחיו ועבדו בבירה. שמעתי אותו מספר להם בהתלהבות בטלפון: "כדאי שתבוא עכשיו לפגוש את סמיר, חברי מהתיכון, כן, ההוא שחי בישראל". עם חבריו דיבר ה' רק בצרפתית. גם אתי. איני יודע אם זו היתה דרכו להרחיק את עצמו ממני. שכן מעולם לא דיברנו צרפתית זה עם זה. דיברנו בדאריג'ה המרוקאית, משולבת מזמן לזמן בכמה מלים ומשפטים בצרפתית.

חבריו באו בזה אחר זה. מתברר שכל יום, או נכון יותר כל לילה, החברים נפגשים בדירה של אחד מהם. היתה זו דרכם להרחיק עצמם מהחברה המרוקאית המסורתית, ולחיות לפי רצונם במעין פאריס קטנה. ה' היה יכול להישאר בפאריס ולבנות את חייו שם. הרי קל יותר להומו לחיות בפאריס מאשר ברבאט. עם זאת, הוא בחר לחזור ו"לעשות משהו למען המדינה". הוא סיפר שהוא מעורב בפעילויות חברתיות רבות: ארגונים למען ילדי רחוב, או למען נשים מוכות או הסובלות מהטרדה מינית; ושהוא מתכונן להקים ארגון להגנת זכויות ההומואים.

דומני שבכך הוכיח אותי ברמז על בריחתי אל "העולם החופשי" במקום לחזור הביתה כדי לעזור.

ה' היה אולי מעדיף לברוח כמוני, אבל אינו מוכן לשלם את המחיר. שכן גם לבריחה יש מחיר. מצד אחר, גם להישאר לא קל. במיוחד כשאתה חש שאתה צריך לשנות את החברה כולה כדי שתהיה מסוגל לחיות בה. ועדיין אין שום ודאות שהחברה שאתה משנה תקבל אותך יום אחד.

אשתי שאלה את ה' איך זה להיות הומוסקסואל במרוקו. "סלחי לי, אבל אני לא הומוסקסואל", ענה בנימה רצינית מזויפת והתאפק שלא לצחוק. "אם כך, מה אתה", התעקשה. "אני פסיכולוג קליני", אמר. "אתה יודע למה אני מתכוונת. האם נכון שיש סובלנות מסוימת להומואים במרוקו? ולמה מרקש נתפשת כגן עדן עלי אדמות להומואים? אנחנו כל הזמן שומעים דברים כאלה באירופה", שאלה אשתי. "בחייך, זוהי קלישאה אקזוטית, אנחנו 'גן עדן להומואים' רק בחלומות הרטובים של כמה תיירים מופרעים, את יודעת מי אשם בקלישאה, 'בית הספר האמריקאי של טנג'יר', דור הביט, פול בולס, אלן גינצבורג, טרומן קפוטה וכן הלאה. הידע של המערב על מרוקו מוגבל למה שהם ראו בסרטים: 'קזבלנקה', 'שמים מגינים מעל', 'ארוחה עירומה' וכן הלאה. זו אינה מרוקו".

"בסדר", התעקשה אשתי. "אבל קראתי גם את הסופרים המקומיים, כמו מוחמד שוקרי וכמה ספרים של טאהר בן ג'לון, ושניהם לא ממש סותרים את התמונה של מרוקו כפי שתיארו אותה סופרי הביט". ה' הרצין וסיכם: "מרוקו אינה ידידותית להומואים. אם התקבלתי על ידי החברה, זה בגלל שהצלחתי מקצועית וכלכלית, אחרת היו זורקים אותי לים. המקצוע שלי הוביל אנשים לסלוח לי על החטא של היותי הומו. בעיני החברה אני חוטא, ולכן עלי להתאמץ פי שניים להוכיח את כוונותי ורצוני הטובים. עלי להראות כל הזמן שאני מתבייש בעצמי, שאני שונא עצמי על מי שאני, עלי להראות להם שאם יש סיכוי כלשהו שאוכל להיות נורמלי, אז לא אחמיץ אותו ואחזור לדרך הישר. לפי ההיגיון של החברה שלנו, אני נולדתי מושלם, אבל חטאתי מרצוני החופשי, אז בינתיים עלי להראות להם שכוונותי טובות, שאני נכון לתשובה. החופש המיני שלי במרוקו הוא מה שהסוטים מפנטזים עלינו. נכון, לא קשה להומו אירופאי בן שבעים להתחיל עם בחור צעיר במרקש, אבל הבחור הזה הוא לא בהכרח הומו. זה מה שרבים לא מבינים. הוא עושה זאת בגלל צורך ביולוגי או צורך חומרי, רוב הזמן בגלל שניהם. או כפי שטאהר בן ג'לון מנסח זאת, אנו עושים זאת 'בשביל קצת כסף, וזה מקל מאוד'".

מריאנו פורטוני אי קרבו, גבר מרוקאי, 1869. "כולנו חלקנו חלום משותף: לחיות חיים טובים יותר"


לורד אדווין ויקס, מרוקו, מחוץ לחומות, 1882. "בחלומות הרטובים של כמה תיירים מופרעים"