אדם נכנס לחדר

ניקול קראוס. תירגם מאנגלית: ארז אשרוב. הוצאת מחברות לספרות, 270 עמ', 88 שקלים

גבר מאבד את הזיכרון שלו. הרופאים קוראים לזה אמנזיה. הטלנובלות קוראות לזה קו עלילה מרכזי. אוליוור סאקס עשה מזה מחקר מפואר וקריירה ספרותית מפוקפקת אך מלאת חן. ניקול קראוס, נסיכת הספרות האמריקאית העכשווית, לוקחת את השיכחה הזאת, ומשתמשת בכל כוחה כדי לחשוף את אחד מרגעיה המכמירים ביותר בתולדותיה של כל אהבה, הרגע שבו אדם קם בבוקר, מביט במי שאהבה נפשו יותר מכל ורואה לפתע לפניו זר גמור שאפילו את הקפה שלו כבר לא שותה יותר עם אחד סוכר בבקשה, ושיהיה רותח.

סמסון גרין הוא גיבור הספר הזה. פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. משמע: משכיל, מבריק, מצליח. יום אחד מתגלה גידול קטן בראשו. הגידול מוסר, אך החולה מת, לא בגופו כי אם בתודעתו. קירבתו של הגידול למרכזים מסוימים במוח גרמה לכך שזיכרונותיו כאדם בוגר אבדו לעד. למזלו, ילדותו המוקדמת והמאושרת למדי שרדה. נשיקה ראשונה תחת עץ רענן, ריח הבושם של אמא.

חלקו הראשון של "אדם נכנס לחדר" עוקב אחרי שובו של סמסון מבית החולים לאשתו אנה. מהי שגרת יומו של זוג שנידון לבדידות האולטימטיווית? הוא לא זוכר אותה, אבל אין לו שום דבר אחר. היא אוהבת אותו אבל לא בטוחה שנשאר ממנו משהו פרט לקליפה. וכמה שזה מחריד לב, וכמה מערער ולמרבה הזוועה כמה מוכר. הזרה מושלמת לסופה של אהבה.

סמסון מחפש תשובות בחלומות, בחברים ישנים, בתמונות. הוא לא מוצא אותן. שיטוטים ברחבי העיר מקלים עליו. רמיזות מצדה של תלמידה לשעבר שלו, חטובה כמתבקש, מקלות עליו. אבל בסופו של דבר אדם בתוך עצמו הוא גר, והחדר שאליו האדם הזה נכנס, הוא חדר ריק לחלוטין. האם זוהי משמעות החופש?

רק איש אחד מוצא שימוש למוחו הריק של סמסון. מדען מטורף בשם ריי שהקים חוות ניסויים במדבריות נוואדה. הוא מפתה את סמסון להגיע אליו. מטרת הניסוי - העברת זיכרונות מאדם אחד לשני. תרגיל על גבולות המדע הבדיוני,שלא עובד כל כך טוב, לא בשביל הקוראים (אל-אלוהים, קשה שלא לתהות אילו מטעמים היה רוקח פיליפ קי דיק מרעיון מבריק שכזה), וגם לא בשביל סמסון המסכן שנאלץ לספוג שידור של זיכרון על ניסוי בפצצה אטומית ומגלה שאין צורך להיות בקרב כדי לחטוף הלם קרב.

למרבה היופי, רגע לפני שמשודר אותו זיכרון אל מוחו הוא נזכר בה. באנה אשתו. האהבה אכן שורפת כנשורת אטומית. עכשיו סמסון נאלץ לצאת למסע שיכבה את הבעירה הזאת וקושר את העבר וההווה יחדיו. הוא נקלע למוטלים בלאס וגאס, נתקל בנערים עשירים ושיכורים ובנערות מלוכלכות שרוצות לעבור טבילה מחדש, הכל כדי לחזור לניו יורק.

המסע הזה הוא החלק המייגע יחסית בספר, והוא כמעט מעורר אפתיה. יחסית בלבד יש להדגיש, מאחר ש"איש נכנס לחדר" הוא ספר מדהים, יצירת ביכורים שבשלותה כמעט בלתי נתפשת. הספר תורגם, יש להניח, עקב הצלחתו הגורפת של ספרה השני של קראוס, "תולדות האהבה" (נותר רק להתפלל שהספרים הראשונים של ג'ונתן פראנזן יזכו לגורל דומה).

בשני הספרים קראוס מפגינה וירטואוזיות נדירה בכתיבה. שליטה מלאה ברזי ההרהור והדימוי. היכולת לרגש את הקוראים, אותה יכולת שהיתה פזורה בשפע בין דפיו של "תולדות האהבה", בעיני אינה נעדרת, היא פשוט מעודנת פי כמה.

ייתכן שקראוס משלמת את מחירה של חוסר האמפתיה עקב חולשת העלילה בחלקו השני של הספר, עיצוב חלש של דמויות שאינן הגיבור או אשתו. כנסיכה הטרייה בפנתיאון של הסופרים הניו-יורקים, אותה קבוצת עלית נחשקת שסיפוריה התפרסמו בדפי השבועון "ניו יורקר" - מאדית וורטון דרך טרומן קפוטה זיכרונם לברכה ועד דון דלילו, ייבדל לספרים ארוכים - היא יכולה להרשות לעצמה.

בעיני, "איש נכנס לחדר" מבטיח יותר מאשר "תולדות האהבה" מקיים. אולי אני אוהבת את הספר הזה יותר דווקא בזכות אי השלמות שלו והמודעות היתרה של הספר לעצמו. ליטוש מושלם כב"תולדות האהבה" אינו בהכרח ערובה לספרות גדולה וספרות גדולה היא מה שקראוס מכוונת אליו. הביטחון לעסוק בנושאים הגדולים והשחוקים ולמצוא בהם דבר מה חדש, אפילו קלישאה כל כך בסיסית כמו אמנזיה. כל אלו נתמכים במלה ובהגשה: עברה של ניקול קראוס כמשוררת מורגש ומרגש. במקרה הזה ציטוט משורה אקראית רק יעשה עוול לזרימה ההרמונית של כל פסקה (והתרגום השקוף והטוב של ארז אשרוב עוזר. אם כי בקטנוניות מסוימת, אך בלתי נמנעת, יש להעיר כי השם "גבר נכנס לחדר" היה הולם אותו פי כמה). מוטב לקרוא את הספר כולו. אדם נכנס לחדר. תעשו לו קפה ותשאלו אותו כמה סוכר. כי מאחורי האדם הזה שנכנס לחדר עומדת אשה עם מפתח לחדרי הלב שלכם. תנו להם להיכנס.

ניקול קראוס מפגינה וירטואוזיות נדירה בכתיבה. שליטה מלאה ברזי ההרהור והדימוי. היכולת שלה לרגש את הקוראים, אותה יכולת שהיתה פזורה בשפע בין דפיו של "תולדות האהבה", אינה נעדרת גם מהספר הזה, היא פשוט מעודנת פי כמה