הנובלה של יעקב שביט היא דקת היקף אך טעונה, שופעת וחידתית. הטקסט מפתיע בעיצוב המשכנע של דפוס ספרותי "של פעם": ההתבוננות בדמות של "הוגה המחפש משמעות", העלאת שאלות פילוסופיות, שפע אלוזיות מן ההיסטוריה והמיתולוגיה והלשון העשירה והמדויקת, הכמו-אנכרוניסטית. בה בעת, המחבר מתבונן ביציר כפיו ממרחק ומהפך את הציפיות שסגנון זה נוטע בקוראים. באירוניה דקה הוא מגחיך את "חיפוש המשמעות" האינטלקטואלי, ומעצב מין פארודיה מבריקה על דמותו של המלומד השקוע בעולם של הגות.

פרופסור אור, "שמומחיותו היא הספרות הגיאוגרפית והאתנוגרפית ההלניסטית והרומית", מוצא את עצמו בגיל 60 בודד וללא מאחז, מעין מהגר מארץ זרה המודע להיעדר "שאר הרוח" שבמפעל חייו. הוא מוצף בזיכרונות לא מחוורים, תוהה על המקריות שגילגלה את חייו ללא כוונה ושליטה, ומנסה להבין את עצמו ואת המציאות בסיוע הידע שרכש בשנות יגע ומחקר.

אבל הגיבור המלומד, ההוגה יומם ולילה במשמעות הזמן ומחפש מקבילות לדמויות ולאירועים בנאליים בגיבורים כמו אלכסנדר מוקדון ובעלילותיו של פרומתאוס הגונב את האש מהאלים, מתקיים למעשה במציאות מונמכת, השמה לאל את תבונתו מגביהת העוף. עולמו הרוחני כל כך מתנגש בהבלותו של הקיום הממשי, שבו מתרחשים מיני אירועים תמוהים וחסרי פשר.

חוכמת העולם העתיק לא מסייעת לו במלחמתו ההרואית ב"ברברים", המתגלמים בשכנים המאשימים אותו בהרג חתולי האשפתות; "תיקון העולם" באמצעות הצלתה של עובדת זרה מידי נבל זדוני מתגלה כ"הרפתקה מיותרת - הירידה שלי לשאול"; החלום על "חיים אחרים" מתבטא בבית קטן ושלו בפרוורים; וההתפרצות פורקת העול, המעשה הגדול שבסיום, הוא הצתת פחי האשפה כנקמה בשכנים מבקשי נפשו.

אבל בתוך חוסר השחר הזה יש משהו נוגע ללב בדמותו המחוקה של המלומד חסר הישע. הקוראים מתבוננים בחמלה במנגנון הנפשי שלא מאפשר לדמות הזאת לחדול מהחיפוש אחר "תכלית", להסתפק ב"שלוות נפש" שבשגרה ובהשלמה, לשכוח פגיע?ת ילד?ת רחוקות, לערוג למשמעות ולאהבה.

פרופסור אור, המרחף בעולמות עליונים, לא מסוגל להתמודד עם הנחשולים הבלתי מובנים המציפים אותו מכל עבר: הקשר העז והמוזר אל בתו החורגת עיינה, מתקפותיה הבלתי פוסקות של אשתו השנייה "המטורפת" ותובענותה של אחותו. הוא נסחף על גלי המקריות לעבר מחוזות המבטיחים שלוות נפש ומוצא את עצמו, ללא סיבה נראית לעין, בביתה של אלמנה עשירה, שהכיר כילדה בעבר המתגוררת בארצות הברית. ומכאן הוא חוזר ומיטלטל, שוב ללא סיבה, חזרה אל "אותה שגרה ממושמעת של עבודה, שאינה מסבה לו אושר ואינה מעניקה פורקן, אלא רק מנוחת נפש".

ומתחת לכל זה מתקיים זרם שברירי הזיכרונות, ההזיות והחלומות. הדמיון מתפרע ושברי עלבונות וכעסים מערערים את ההשלמה עם המצב. כאן חוזרים במלוא מוחשיותם הוריו, עם החוסן שהעניקו לו כשהיה ילד ובדעיכתם בזיקנה; כאן גם מחפש האיש העומד לפני הסוף את שורשי ההתחלות: זיכרונות הילדות החיפאית, למשל, פולשים להווה התל-אביבי, ולכנסים האקדמיים ב"ארצות הים", וקשורים לדחייה ולקיפוח, לכעס ולאשמה.

האירועים הקטנים, שפע הדמויות הצצות לרגע ונעלמות, ואפילו תובנות על ההיסטוריה היהודית והמציאות הישראלית, מוצאים את מקומם בטבעיות בנובלה דקת ההיקף. הדמות האנמית מעוררת לעתים חיבה ומתוארת ברגישות מפליגה. אך כל אלה הם סדקי הצצה הנותרים נעולים, קוראים לפשר הנסתר לא רק מעינו של הגיבור אלא גם מזו של הקורא.

מה, לדוגמה, אומר הסוף של הסיפור (שלא נגלה כאן)? ברוח השלטת בטקסט, האם זו עוד הנמכה של העלילות ההרואיות הרוחשות בנפשו של מודענו המלומד? ובכלל, האם כמו שנכתב, החיפוש אחר מפתח להבנת החיים אינו אלא תעתוע הנעוץ "בזיכרון הכוזב המחבר אירועים בדידים לרצף אחד, או אפילו ברצון העיקש שלא להשאיר מקרים מוטלים בבדידותם"? או שהטקסט עצמו עשוי פיסות שאינן לגמרי מתגבשות?

באותו אופן, גם העמדה כלפי משקעי התרבות, חוכמת גדולי ההיסטוריה והפילוסופיה ועולם הרוח בכללותו אינה ברורה. הספר מציג מודעות עצמית מופלגת של ההיסטוריון יעקב שביט, בהגזמה שאינה יכולה להיתפש אלא כפארודית. כל אירוע סתמי מלווה בציטוט ממקורות עתיקים, סיפורים מתוך הקלאסיקה משמשים להבהרת משמעותם העמוקה של דברים בנאליים, ולצורך הבהרה סופית של הכוונה הפארודית מרוצף כל פרק במספרי הערות, כראוי לעבודת מחקר, ושמו של פרופסור אור הוא אלוזיה שקופה להתפלספות על נושא הזמן: "כאילו דברים התרחשו בחייו של אדם אחר... מעבר לשנות אור. השיכחה היא, כידוע היטב, יקרת ערך לא פחות מן הזיכרון, ולפעמים אפילו הרבה יותר. קיקרו כתב כי יש אנשים שנולדו עם 'כמעט כוח אלוהי של זיכרון', ואולם, לדעתו, מבורכות הן הבריות היכולות לשכוח".

איך להתייחס ל"אינטר-טקסטואליות" הזאת? כמובן, המלומד שביט בוחן באירוניה את ערכה של הלמדנות והידענות בחיים הממשיים; אבל נדמה שהנובלה עצמה לא מוותרת על המשאלה הפילוסופית "לגלות בחיי איזשהו קו מנחה" שאינו אלא "אחיזת עיניים של הזיכרון" (מוטו הלקוח מ"זיכרונות אדריאנוס"). בעיני, יומרה זו מותירה כמה וכמה סימני שאלה, אך על אלה מכפרת הכתיבה המעודנת, הרגישה והמדויקת בדרך שכמעט כבר איננו מורגלים בה היום.